תמיד אני אוכלת שוקובו לבן. לפניי חודש עמדתי מול המקרר ולקחתי נוקאאוט עוגיות, כי בתחילת השנה הזו-הראשונה שלי אחריי סיום בית הספר והפעילות בתנועה, החלטתי להתעלות על עצמי ולעשות דברים שמעולם לא עשיתי. וזה נכנס אפילו בארטיקים שלי.
מאוחר יותר בחור שעיצבן אותי זכה בשיחת נזיפה, הראשונה שעשיתי בחיי. האינסטינקט הראשוני היה להעלם, להפסיק לענות פשוט. שעה וחצי לאחר מכן נזכרתי בהחלטה וצלצלתי אליו. עוד באותו הערב הוא עשה את דרכו עד לכתובתי המדויקת, יותר משעה נסיעה..
אז עכשיו, כשאני בוכה כבר יותר משעה וחצי, אולי גם הגיע הזמן להבנה שאני לא תמיד טובה לעצמי. שהשינוי של השנה הזו יהיה מקיף קצת יותר, מעבר לשוקובו לבן ומוקאאוט עוגיות (שהוא בכלל לא טעים, אגב).
אני צריכה משהו שייצב אותי.
תם עידן השרמוטה, ולא עוד ארטיקים משמינים כי הבטחתי לעצמי שלא אשמין בשנה הזו וגם לא בשנתיים של הצבא.
חבר טוב שלי הכתיר אותי לפני חודש וחצי ל״מלכת הזונות״. וזה על סמך מקרה אחד שהוא יודע, בתכלס, אין לו מושג בכלל כמה שהוא צודק. אבל די, חלאס, לא עוד. אני כבר לא במאליה, פה זו לא סדום ועמורה.
אני אתאפס על עצמי.
אולי גם אקעקע את המוטו על כף הרגל, למרות שאני שונאת קעקועים של משפטים.
יש לי שישה ספרים שהתחלתי ואני צריכה לגמור. בחלקם נשארו עמודים ספורים ממש, רק פחד מלגלות את הסוף ולהרגיש את הריקנות שבסוף הספר.
יש בחור שצריך לוודא מה העניינים ביננו. הוא הספיק כבר לגרום לטירוף, אבל אולי גם יהיה זה שיבנה שוב את הקרקע שמתחת לרגלי. אולי לא.