אולי הפעם אני כן

תחשבו על משהו שלא מתאים לכם לעשות. 

לא לרצוח, לא לקעקע SWAG על כל הגב, לא לארוז מזוודה עכשיו לשבוע וחצי בגוואטמלה.

משהו בגבולות ההגיון-אבל לא שלכם. 

לצאת לריצה, להקריא למישהו קטע שתיכננתם להשאיר רק למגירה, לשלוח הודעה למישהו שתמיד סיקרן אתכם, ללכת לתחנת האוטובוס הקרובה וסתם לעלות על הבא שיחלוף... יש אין ספור אופציות ברשותכם ואילו רק כלל אחד-

שזה יהיה משהו שלא אופייני לכם. 

עכשיו, אחריי שהגעתם למעשה שעונה על ההגדרה,

נותרה לכם רק משימה אחת... 

לכו ותעשו אותו. 

ואני? אני אתמול הלכתי למישהי שמעולם לא דיברתי איתה באמת, וישבתי איתה במשך שעתיים וחצי. פתחתי בפניה את הלב, פרסתי את מחשובתיי כאילו שהיו חפיסת קלפים שהנחתי לה לעיין בהם. בכיתי מולה על הגעגועים הביתה, לחברים הטובים, למורים מסויימים. שיחה שלאורך כולה הצלחתי לדבר בכנות אמיתית, בלי יותר מדי ציניות טיפקלית, אלא ברצינות הנדירה שלי.

אז על מה חשבתם?