״אני אסיר של המיטה, אני אסיר של המיטה,״ חזרת על המשפט קורע הלב מספר פעמים בערבית, מסתכל עליי ועל הדוד שלי לסירוגין. נתת בי מבט והשפתיים שלך התעבו כמו שני בלונים אדומים, הדמעות נזלו מהעיניים התכולות שלך שתמיד - מילולית, מאז שאני זוכרת את עצמי - היו עוגן חסון עבורי. ייללת בקול וקראת ״גאיה!״, ספק כדי להסב את תשומת לבי ספק כדי להזכיר לעצמך שאני שם גם כשעיניך כושלות. אבא והדוד התחילו לבכות מיד אחריך. לחשת לי, בעברית, כאילו נזכרת שהעיראקית שלי חלודה עד לא קיימת, ״הם בוכים,״ ואני עניתי בשקר מיודע שהם בוכים כי אתה בוכה. ״לא,״ ביטלת אותי, ״הם בוכים כי כואב להם לראות אותי ככה״.
למחרת כשביקרתי אחזת את ידי חזק, בעוצמה שלא ידעתי שעדיין קיימת בשריריך. בכית בקול, ״גאיה, אני אוהב אותך,״ ולא היה מקום לשום דבר חוץ מהרצון לחזור עשור או שניים בזמן ולראות אותך שוב כמו שאתה נמצא בזכרונות שלי. אני מתגעגעת אליך כבר שנים למרות שאתה עדיין כאן.
***
כולם אומרים לי שהגיע הזמן להפסיק, שאני נראית מצוין, שרזיתי המון, אפילו אנשים שלא ידעו על הדיאטה שלי. אבל מהמראה משתקפת הבבואה הכי שמנה שאי פעם השתקפה בפניי, שום דבר בעצמי לא נראה נכון, ואני רק רוצה להפסיק לאכול ולקטון עד שלא יישאר ממני דבר, עד שאיעלם.
***
אני מנסה לשכנע את עצמי שיש סיכוי שהכל יהיה טוב, למרות שאני לא בטוחה אפילו שהשמש תזרח מחר. חזונות דיסטופיים ונוירוטיים תמיד היו מנת חלקי אבל הפעם אני מרגישה שאין ברירה למעט כישלון, והיכולת שלי להסיט את החרדה בהפטרת ״אולי יהיה בסדר״ אינה הצלחה יותר כבירה מהיכולת שלי להישאר לבד עם המחשבות שלי.
***
מה הטעם אם שום מקום הוא לא בית, אם שום מקום לא מרגיש נכון, אם אני קרועה לנצח בין שתי יבשות, שני חיים, שתי גאיות.
***
האם כל זה הוא רק התממשות של החזיונות שלי מהחודשיים האחרונים שייפסקו אחרי הסוף מחר בערב, או שאני שוב רוצה למות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
