I can see it in your eyes

כתיבה אמיתית נעשית רק על הנייר לדעתי

כל האופי והאישיות נשפכים על חתיכות עץ מעובדות בין שורות המחברת החוצצות שקובעות את הנורמה כמו החברה המתריסה את ההתנהלות "הנכונה" דרך כללים ואזהרות. ככה זה מרגיש אמיתי, כי ככה זה באמת.

וכשנמאס לחיות בין הכלא העליון והתחתון שנקראים שורה אז הרגשות האמיתיים מתפוצצים.

אנחנו חיים מסוף לסוף ולא מרגישים את המשמעות האמיתית של ההתחלות שקודמות להם, ומה עם האמצע? יודעים מה, מה עם רבע הדרך? ואפילו סתם נקוד ככה סתם באמצע שעוצרים לשאוף אוויר לצלילה העמוקה אל הסוף המיוחל?

ומה עם הדברים שלא רוצים שיסתיימו ?

הם תמיד מסתיימים הכי מהר

ואני יושבת פה ורק מחכה להתחלה

אבל כמה שאני מייחלת להתחלה כנראה אקבל רק את הסוף

אני משתגעת ממנו, באמת שכן

ואני הכי מאוכזבת מזה

שאני משתגעת גם מעצמי

מרגישה הכי שקופה שיש

עוד רגע נעלמת