אני רוצה להמשיך אבל נגמרו לי המצברים
זה כמו להתניע אוטו ישן ששכב שנים בלי שיגעו בו, הסוללה כבר גמורה, ונשאר עוד קילומטר
אז נשארו חודשיים שיתחילו ברביעי הקרוב
ואין לי כוח ללחץ, להרגשה הזומבית הזאת של לקום ללמוד לאכול ללמוד לישון בריפיט של חודשיים
העייפות של י"ב מכה, ועוד במיוחד אחרי השבועיים וחצי האחרונים שחוויתי שהסתכמו בעצלנות אוברלואד
סוףסוף נזכרתי כמה טוב זה ללכת לישון בלי לשים שעון מעורר, כי אין לך שום דבר לעשות יום אחרי, אין לך שום מקום לאחר אליו, אף אחד לא מחכה לך, ואתה תקום לבד ותחליט מה שבציצים שלך לעשות. ואם בא לי לבלות במיטה שלי כל היום ולקום רק כדי לאכול ולהשתין ולהחליף דיסק במערכת אני פאקינג אעשה את זה, ואם בא לי להוריד מחדש סימס 2 כמו ילדה בכיתה ז אני פאקינג אעשה גם את זה
אז דיי, למדתי 12 שנים, דיי, למדתי את כל החומר שרציתם, אז תעזבו אותי כי שנינו יודעים שכל הבחינות האלה לא יביאו אותי לשום מקום
אני במילא אשכח הכל אחרי הג'וינט הראשון או השנתיים בצבא או החיפוש העצמי בקצה השני של העולם
זה מרגיש כאילו המסלול הזה נגמר רק כשנמות
ואני לא רוצה למות בשגרה המסריחה הזאת
ואנחנו מדברים על חירות, כאילו אנחנו יודעים מה זה, כשכולנו משועבדים לכל כך הרבה דברים בחיים האלה
מקווה שיבוא היום שאדע וארגיש מה זה חופש אמיתי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
