עוד קצת והוא אצלי. נגיע לטרמינל 3 ואני ארגיש את ההרגשה של חופש כמו תמיד, ואני אזכר כרגיל שאני והוא היינו מחכים עם אמא בלילות, בבקרים. מחכים לאבא שיגיע מאיזשהו יעד אקזוטי נוסף. הביתה. אלינו. הוא היה נותן לי את הנסיעה של החיים ברחבי הטרמינל על עגלות ההובלה מהברזל. ואני מחזיקה חזק את הברזלים הקרים בידיים קטנות. לא לעוף. אמא אומרת לנו להפסיק אבל צוחקת בו זמנית.  עכשיו אין יותר מירוצי עגלות, והוא החליף את אבא ועכשיו תורנו. כבר לא ילדים אבל מתיימרים להיות. נאחזים שניה לפני החיים האמיתיים.  והוא כבר עשה את שלו ועוד מעט אנחנו "ביחד זה שלם". לא הרגיש נכון יותר מעכשיו. והוא יהיה בזרועותי ואנשום אותו קרוב. אנשק את הגומה המסתתרת מתחת לזיפים. ואמא תחזור לישון כמו שצריך עד הטירוף הבא. לפעמים אני חושבת שאני אוהבת יותר מבינינו. אהבה של בני משפחה היא הנוראית מכל. לא משנה מה, היא לעולם לא נפסקת.