חמש בבוקר. אני שונאת את השעה הזאת. יש לי זמן לקפה. מסיימת עד לחצי ורצה לאוטובוס. נשענת על עמוד התחנה, רועדת. התחיל להתקרר. השמש לא עלתה עדיין, אני שונאת את השעה הזאת. לקום בחושך. מחזיר אותי לחברון. ציר 60. שמירה. 5 שעונים מעוררים בהפרשים של 5 דקות. הודעה מאמא שמזכירה לי להתעורר. רק היא, אני והתנים שמחכים לי ליד העמדה ערים בשעה הזאת. אין קורי שינה להוריד, כי תמיד לפני השמירה של שש הייתי מתעוררת כל שעה בלילה. כל שעה. בהתחלה הייתי בוכה כל פעם. הייתי יושבת על הרדיאטור, מתכרבלת בתוך הפליז הענקי שהוא נתן לי. מרחרחת אותו מדי פעם, הריח שלו עדיין שם אחרי כל הזמן הזה. ובוכה. משם למדתי איך בוכים בשקט. המגורים של המגד היו ממש מתחת לעמדה, ותמיד פחדתי שאשמע אותו עולה במדרגות וימצא אותי ככה. הייתי חושבת על איך הגעתי לכאן, ולמה הבנות כאלה זונות, ולמה רציתי להגיע בכלל לגדוד, למה הכנסתי את עצמי לחרא הזה, וכמה בא לי לשבת עכשיו בבית קפה קטן בתל אביב עם קפה קר, קצת מי סוכר בצד וספר טוב. אז לא היה זמן לקפה. אהבתי להגיע כמה דקות לפני שהייתי צריכה לעלות, כדי לעשות הפתעה ללוחם שמחכה למעלה כמו למשיח שיבוא וישים סוף ללילה הארוך הזה. זה היה עושה לי טוב על הלב. מדי פעם הייתי מוצאת צ'וקולוקים של הלוחמים שם משמירה קודמת וזה היה נחמד.  הייתי סופרת את הדקות כשהמכוניות היו שוהות בשוליים. הכלל שלי, אחרי 5 דקות עולה בקשר. ותמיד התפללתי שהיא תתחיל לסוע, "את לא מכונית תופת" הייתי משדרת לה שוב ושוב. רק שתסע ושאני לא אצטרך לעלות בקשר עם הנדב"ר המחורבנת שלי. הייתי רואה את הצ'קפוסט מתמקם, הייתי שומעת בקשר את הלוחמים מטמטמים את השכל ומצחקקקת לעצמי, מנסה לנחש מי זה שמדבר בכל פעם.  הייתי שומעת את המ"פ צורח עליהם כל פעם מחדש שהקשר זה לא לונה פארק. ואז השמש עולה וזה אומר רק עוד 3 שעות עד לסיום. ורק אז אפשר להתחיל את היום.

-

הוא מדליק סיגריה. מסתכל בעמוד הסולרי שמנבא לנו מתי האוטובוס עומד להגיע. זה במידה והנהג מספיק אדיב להדליק את הג'י פי אס. תמיד עניין אותי איך מרגישה סיגריה של בוקר קריר. תמיד הבנים התענגו עליה כל כך. הם היו מכינים שחור ולי נס, ופותחים את הטקס בהדלקת סיגריה ובנסיון לשדל אותי גם. ואני תמיד הבטחתי שאקרא להם ברגע שאחליט לעשן את הראשונה. הם זוכרים לי את זה עד היום. כמה שאני אוהבת אותם. האוטובוס מתקרב. הוא לוקח אותה לפיו ויונק ממנה כאילו שואב לעצמו חיים. מקור הכוח שלו, שאותו מנסה לנצל עד לרגע האחרון. לפני שיגמר. האוטובוס הגיע. היא נזרקת לרצפה. בוקר טוב.