שאלת היום הייתה "איך עבר היום שלך?"
תשובת היום הייתה "עבר, נגמר.." ועוד שלל מילים שמציינות סיום כלשהוא, מה שהופך את המילים הללו לאירוניות עד כאב.
המשפחה הקטנה שלנו התאספה, שישה אנשים בדיוק, למרגלות בית העלמין שבכניסה לעיר.
המזג אוויר היה קודר, כאילו תיאם איתנו מבעוד מועד.
אבא שלי הלך לזהות את אמא שלו ז"ל.
הרב הודיע לנו שכדי שיהיה מניין צריכים להיות לפחות עשרה גברים.
עמדנו שם..הסתכלנו סביבנו..חיכינו שיקרה נס.
חוסר אונים מוחלט אפף את כולנו, סבתא לא יכולה ללכת אל משכבה בשלום.
חיכינו עשרים דקות, עשרים דקות שהרגישו כמו נצח.
ואז הם הגיעו, האבירים שלנו, באיחור אופנתי למקום לא אופנתי, חברים של אבא וחברים שלי, תחושת ההקלה הייתה מדהימה אבל התחושה שהציפה אותנו דקות ספורות קודם לכן סירבה להרפות.
את התפילה לא שמעתי, התרכזתי באבא שלי שנראה שבור מתמיד, דמעות עמדו בעיניו, אך הן לא זלגו, הוא עמד שם יתום לחלוטין סירב להיכנע.
תפילת "אל מלא רחמים.." כבר הידהדה באוזני כולנו ושברה את מה שנותר מאיתנו.
הדרך אל חלקת הקבר נראיתה סוריאליסטית, איך ייתכן שאנחנו נפרדים מסבתא?
נגמר. עבר.
אח של אבא שלי, טיפת הדם היחידה שלו לא טרח להגיע, כשהבהרנו לו שיחכו לו כמה שידרש ויעלה.
אבא נפרד מאמא שלו לבד.
הדובדבן שבקצפת היה כש'הוא' הגיע.
הוא לא ניחם, הוא רק זרע כעס לכל עבר.
הרגע הזה...הרגע הנורא הזה שההורים שלך פגיעים, ועצובים זה הרגע שהיום שלי "לא עבר! ולא נגמר!!!!!"
הייתי יכולה לשים פה תמונה של הסבתא המדהימה שהייתה לי ולומר הספד מרגש, אבל אין באמת מילים שיתארו את כמה שאהבתי וכיבדתי אותה, אין מילים שיתארו את האישה שהייתה, אבל יש את הזיכרונות שלי שגורמים לה להמשיך לחיות בי ובאחרים.
באבושקה מאיה נוחי על משכבך בשלום 14-05-2015 יהי זכרך ברוך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
