פרק שני – למה אתה עושה את זה?
העברתי את ידי על המיטה והיא הרגישה קרה. קרה וריקה. פתחתי את העיניים. שון לא היה שם. היה שם פתק. הוא רשם שהוא הלך לעבודה. התרוממתי מביטה בשעון. השעה הייתה שבע וחצי בבוקר והייתי צריכה להיות בעבודה בעוד שעה בדיוק. יצאתי מהמיטה והלכתי לעשות מקלחת מרעננת. כשיצאתי מהקלחת, לבושה ומאורגנת הכנתי לעצמי כוס קפה לקחת לדרך.
על יד דלת הכניסה, איפה שמונח המפתח היו מונחות גם שתי תיקיות חומות. תיק חדש?. 'הוא לא רציני. איך הוא מצפה שנפתור את מקרה החטיפות אם כל הזמן אנחנו עובדים על משהו אחר'. עצבים מילאו את הוורידים והמחשבות שלי. הרמתי את התיקיות בעצבים וטרקתי את דלת הכניסה אחריי משאירה את כוס הקפה על השולחן.
"אתה לא רציני..." פתחתי את הדלת של המשרד שלו וסגרתי אותה בטריקה.
"אמה... מה את עושה פה?" הוא שאל בבהלה.
"מה זה שון?" זרקתי לעברו את התיקיות.
"את יודעת בדיוק מה זה." הוא אמר הפעם ביותר רוגע.
"אבל שון אתה לא יכול לעשות לי את זה!" אמרתי בעודי דופקת בידיי על השולחן.
"אני לא עושה לך כלום אמה. אין לי שום ברירה. אני מקבל תיק ומעביר אותו לטיפול ואת וטום כרגע היחידים שלא עושים כלום." הוא אמר במעין תוכחה מביט בי עם עיניו הכחולות.
"אנחנו עושים יותר מכולם שון. הוא לא טיפש. זה לוקח זמן." נאנחתי מתיישבת על הכיסא שליד השולחן.
"אני יודע אמה. אבל למעלה לא מחפשים את זה. למעלה מחפשים כמה תיקים נסגרים וכמה תיקים מטופלים או לא מטופלים. אין לי ברירה!" הוא המשיך בעודו ממלא דו"ח.
"טוב אין לי כוח. אני הולכת מכאן." קמתי מהכיסא בחריקה.
"רגע אמה, את לא כועסת עליי נכון?" הוא שאל והביט בי במבט הזה שלו. המבט שלא באמת יכולתי לעמוד בפניו.
"אני לא כועסת עלייך שון. אני כועסת על המערכת. על איך שהיא עובדת." התקדמתי אל עבר הדלת. "ניפגש בערב?" שאלתי שנייה לפני שיצאתי מהמשרד.
"כן... בסביבות 8 או 9." הוא אמר וחזר לדו"ח. סגרתי את הדלת אחריי והתקדמתי אל עבר השולחן של טום.
"קח." זרקתי לעברו תיקיית גומי חומה.
"מה זה?" הוא שאל ומבט מופתע עיטר את פניו.
"תיק חדש." התיישבתי לצידו ופתחתי את התיקייה שלי.
"אבל מה עם תיק החטיפות?" הוא שאל מופתע אפילו יותר.
"הוא אמר שזה לא מספיק, שאין התקדמות ושאנחנו חייבים תיק שאפשר לעבוד עליו." אמרתי בזמן שאני מרפרפת על הנתונים בתיק. תמונה של זירת הרצח תפסה את תשומת לבי. 3 נשים הונחו בצורה של משולש. מחשבות על איך אדם מסוגל לבצע פשע כזה עברה בראשי לא פעם כשעבדתי על תיקים כאלו. הטבע האנושי והחמלה האנושית נראו כל כך רחוקים ברגעים האלו.
הבטתי בטום ונראה היה שהוא עסוק בדבר אחר. "הכל בסדר?" שאלתי אותו מניחה יד על כתפו.
"אה?! כן זה פשוט ש... אתמול כשהלכתי?" הנהנתי והוא המשיך. "בקיצור חשדתי באליס ואתמול תפסתי אותה בוגדת בי." הוא סיים את המשפט ואני הפסקתי לנשום. אליס? אליס שאני הכרתי? אליס התמימה והטובה. זה נראה כל כך לא מתאים.
"אתה בטוח?" התקרבתי אליו יותר לוחצת על ידו עם ידי.
"אני בטוח. ראיתי את זה מול העיניים." הבטתי בפניו. דמעות עמדו בקצה של עיניו ואיימו ליפול.
"מה עשית?" טום לפעמים היה מעט אגרסיבי. הוא לא תמיד היה מודע לכך שהוא מגזין ומסכן את עצמו ואת הסובבים לו. פחדתי שגם פה הוא התנהג ככה.
"אל תדאגי. את לא הולכת להיפטר ממני בכזאת קלות..." הוא גיחך. "החזקתי את עצמי מלירות בבחור ופשוט הסתלקתי משם." אנחת רווחה השתחררה מפי. הרגשתי הקלה.
"יופי אני שמחה לשמוע טום. אל תדאג. הכל יהיה בסדר." הוא הביט בי בעיניו הירוקות והעצובות ותחושות של חמלה ורחמים מילאו אותי מבפנים. "כל מה שאתה צריך אתה יכול לבוא אליי. אתה יודע את זה נכון?" שאלתי מביטה בו בחיוך קטן ומובך. התחברנו במהלך השנים בגלל העבודה יחד כשותפים. אבל הרגעים האלו עדיין הרגישו מביכים מעט.
"אני יודע." הוא הנהן. "ותודה אמה." הוא אמר הפעם גם הוא בחיוך קטן והרים את התיקייה.
"מחשבות?" הוא שאל בעודו מדפדף בחומרים שבתיקייה.
"מאהב? שכן? מוכר בקפה הסמוך? זה יכול להיות כל כך הרבה אנשים." אמרתי באנחה.
"אולי מניע יוכל להוביל אותנו לזה." הוא דפדף בין הדפים מחפש פיסת מידע שאולי תוכל לעזור לנו.
"בגידה אולי?" אמרתי לעצמי לא לעצמי.
"הן שלוש, לא נראה לי שהסיבה תהיה בגידה כלשהי. אבל אולי אהבה נכזבת?" טום אמר בדיוק את מה שעבר לי בראש. הבטתי בשלוש הנשים. הן היו צעירות. המבוגרת בת 29 והצעירה בת 25. כל החיים שלהן היו פרושים לפניהן והמפלצת הזאת באה ולקחה להן את החיים.
"הוא לא השאיר שום פתק?" חיפשתי בין הדפים תיעוד כלשהו.
"סליחה? אמה?" בחור צעיר התקרב אלינו. הוא היה חדש בתחנה. צעיר ורענן. לא משופשף.
"כן זאת אני." עניתי בחיוך אמיתי.
"שמעתי שקיבלתם תיק טוב ותהיתי אם אתם אולי צריכים עזרה.?" הוא אמר במעין שאלה. הבטתי על טום. לא תזיק לנו עזרה אם אנחנו מתכוונים להמשיך עם החטיפות.
"המפקד שלך יודע?" שאלתי והוא מיד הנהן. "טוב אז יש כמה דברים שאתה יכול לעשות. קודם כל אנחנו הולכים לזירה להתרשמות ואתה יכול לבוא..." התחלתי להגיד לו מה עליו לעשות והוא הוציא פנקס והתחיל לרשום את הדברים. גיחכתי לעצמי לשנייה והמשכתי. "אחר אני צריכה שתחפש קשרים כלשהם בין שלוש הבחורות. עבודה, יחסים קודמים, חיי חברה, בית ספר וכו'. אתה חושב שתכול להתמודד עם זה?" הבטתי בו במעט זלזול אם לומר את האמת.
"אני בטוח." הוא הנהן בהתלהבות.
"שם." אמרתי בפשטות נוקשה.
"מה?" הוא נראה לא מבין.
"השם שלך." טום אמר צוחק.
"אה... סליחה. אה... מארק." הוא אמר בחיוך מובך.
"טוב מארק אני אמה וזה טום. עכשיו קח את הדברים שלך כי אנחנו יוצאים עוד דקה בדיוק." אמרתי זורקת את המפתחות של הרכב לתומר ושמה את מעיל העור עליי. עמדנו אני וטום ליד המעלית כשהיא כבר הגיעה מארק עוד לא היה. "אתה מתכוון לבוא?" שאלתי בצעקה.
"כן." הוא ענה גם כן בצעקה ורץ במהירות למעלית סוחב איתו מיליון דברים לא נחוצים.
"טירון." גיחכתי וטום צחק ישר אחריי. פניו של מארק עטו גוון אדום של בושה ואנחנו יצאנו אל החנייה אל תוך המכונית.
חצי שעה אחרי כבר ראינו את הסמטה מולנו. הכל היה בדיוק כמו בתמונות. הבנות שכבו על הרצפה באותה תנוחה. הגענו בדיוק בזמן. המז"פ בדיוק ארזו אותן כך שזכינו לראות את הזירה המקורית והשלמה. ירדתי אל הרצפה שוכבת על הבטן מביטה אל עבר הבנות. משהו בכל התרחיש שקרה שם היה כל כך מוזר. לא היה הרבה דם על הרצפה מה שאומר שהן לא נרצחו שם אבל דברים אחרים כן הצביעו על רציחתן שם.
"אמה?" טום שאל אותי בתהייה מביט בי שוכבת על הרצפה.
"כן טום." עניתי ברצינות מפתיעה.
"מה את עושה שם?" הוא שאל יורד על הברכיים והידיים מנסה לראות אולי את מה שאני רואה. שלחתי את הידיים לפנים דוחפת את עצמי למעלה. נעמדתי וניקיתי את הברכיים.
"יש לי כמה תיאוריות. שתיים סבירות השאר קצת פחות. עוד יש סיכוי שנסיים את המקרה הזה מהר ונסגור את התיק מהר גם כן." אמרתי פעם ראשונה בשמחה אמיתית באותו היום.
"תיאוריות? כבר?" טום אמר בחוסר אמונה גלוי למדי.
"טום אתה סקפטי? אני נעלבתי!" אמרתי מתרחקת מהזירה ומתקרבת אל מארק. טום הצטרף אלינו תוך דקה מקשיב בעניין לתיאוריות שלי בעוד מארק כותב אותן על דפים.
"נשאיר אותו לבד?" טום שאל אותי בלחישה כשמארק הלך לעבר המכונית להוציא ממנה משהו.
"כן יש לי מה לעשות." אמרתי ומשכתי משם את טום. הודענו בקצרה למארק שנראה נלהב מכל העניין והתרחקנו משם במהירות.
"לאיפה אנחנו הולכים?" טום שאל עוקב אחריי בקושי.
"לפגוש חבר ישן." הנחתי את משקפי השמש על עיניי ונכנסתי אל תוך הפארק כשטום בעקבותיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
