לפני חודש נסעתי לגבעת חביבה- אי שם ליד פרדס חנה כרכור- לכנס לקראת הקורס השלמת בגרויות. בסוף הכנס עליתי על אוטובוס לתחנה המרכזית בחדרה שמשם הייתי אמורה לעלות על אוטובוס לנתניה. כשירדתי מהאוטובוס וחציתי את התחנה לכיוון הרציף ממנו אני אמורה לעלות על האוטובוס לנתניה שמעתי מישהו קורה לי. הסתובבתי והופתעתי לראות את היצור השמן והמגעיל שקורא לעצמו אבא שלי מנופף לי בידו ומתקרב לכיווני.

התחנה הייתה עמוסה, אזרחים, חיילים שבאו איתי מהכנס ועוד פלוגה של גבעתי. ניסיתי לשמור על קור רוח והתחלתי ללכת בצעדים מהירים ועצבניים לכיוון היציאה מהתחנה. משיצאתי מהתחנה התחלתי לרוץ לא יודעת אם מתוך פרנויה שהוא רודף אחרי או שהוא באמת רדף אחרי.  חמקתי לתוך גינה של בניין קומות, נכנסתי לחדר מדרגות, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות.

למחרת חזרתי לבסיס לשלושה ימים בהם הייתי צריכה לחכות לתשובה בקשר לכניסה לקורס. במשך יומיים מורטי עצבים חכתי לתשובה מהמשקית חינוך ולאישור לצאת לחופשה של שבועיים לפני הכניסה לקורס.  התשובה הגיעה אחר הצהריים. רק אז התחלתי לארוז את הציוד האישי שלי ולעשות מסדרים על הציוד הצבאי שלי כדי לוודא שהכול נמצא. את הציוד הצבאי שלי דחסתי לקיטבג ב' והשארתי בחדר של הסמל שלי- שהיה אמור להזדכות עליו בשבילי. ואת הציוד האישי שלי דחסתי לשלושה תיקים שאיתם נסעתי מהגבול עד הביתה. כמובן שהיציאה מהגבול הייתה קשה ובעייתית. היה כבר ערב ואף אחד לא יצא מהגזרה. המפקדים אמרו לי לחכות למחר בבוקר אבל לא הסכמתי. החופשה הזאת היא במקום החפש"ש שלי וזין שאני אבלה יום אחד ממנה בבסיס או בנסיעה מהבסיס לבית. אז נסחבתי מהגבול ועד הבית עם שלושה תיקים באמצע הלילה.

שבוע אחר כך הייתי צריכה לחזור לגבול לעשות טופס טיולים יוצא מהגדוד. משהו פשוט שהיה אמור לקחת חמש דקות והפך לחמש שעות עקובות מבכי של עצבים. הגעתי למפקדה לגלות שהסמל שלי לא הזדכה לי על הציוד כמו שהוא היה אמור לעשות ואפילו יותר גרוע, הוא השאיר את הציוד שלי בלי השגחה וחיילים אחרי לקחו ממנו דברים כדי להשלים לעצמם פערים. אז נסעתי למוצב כדי לדבר איתו ועם המפקדת שלי שזרקו את האחריות אחד על השני וכדי להשלים את אותם פערים. אחר כך נתקעתי במוצב כי אף רכב לא יצא לכיוון המפקדה וכשסופסוף הגעתי שוב למפקדה הכל כבר היו סגור ורוב החיילים כבר יצאו הביתה לחג. יצאתי משם בסביבות חמש בערב.

עכשיו אני בקורס בגרויות בגבעת חביבה. כל בוקר אני קמה לריצה של ארבעים דקות כדי להצליח להתרכז בלימודים (זה עוזר מעט). האנשים בקורס ממש סבבה והתחברתי עם רובם.

אנחנו יושבים בכיתה משמונה וחצי בבוקר ועד עשר וחצי/ אחד עשרה בלילה וטוחנים מתמטיקה עד שהעיניים אדומות וצורבות ואנחנו מדמיינים משוואת ומספרים כשאנחנו עוצמים אותן.

ביום חמישי הזה נסעתי להפניה בבאר שבע. קמתי בשש בבוקר ויצאתי לצומת ליד גבעת חביבה כדי לתפוס אוטובוס לתחנת רכבת בבנימינה. בזמן שעמדתי שם וחכתי לאוטובוס האישה המטומטמת והאטומה שקוראת לעצמה אמא שלי עצרה מולי וניסתה לשכנע אותי להיכנס לרכב כדי שתוכל להסיע אותי לאן שאני צריכה ועל הדרך לדבר איתי. או כמו שאני קוראת לזה: לחפור לי בשכל על זה שהאלימות של אבא שלי כלפי היא לא אלימות וגם אם היא כן אז זה גם באשמתי.

אחרי שהתעלמתי ממנה, אמרתי לה ללכת ולעזוב אותי ואיימתי עליה שאתקשר לקצין שלי ולמשטרה היא נכנסה חזרה למכונית ונסעה משם.

ואני נשארתי בתחנה נסערת ועצבנית, איך הדמעות חונקות אותי. בערב כשכבר הייתי בדירה נזכרתי באירוע והרגשתי כאילו אני תיכף משתגעת.

בכל המקרים האלו במהלך החודש האחרון הרגשתי שאני צריכה שותף. מישהו שאוכל להישען עליו ולהישבר מולו.

כשישבתי בוכה על הרצפה, שעונה על הקיר, באותו חדר מדרגות מצאתי את עצמי עוברת שוב ושוב על רשימת אנשי הקשר בטלפון שלי ומחפשת מישהו שאוכל לפנות אליו, שישמע אותי בוכה וירגיע אותי.

כשעשיתי את הדרך מהגבול לנתניה עם שלושה תיקים, חיכיתי שעה בתחנת הרכבת בתל אביב ונדחסתי בין אלפי אנשים ברכבת-לילה לא רציתי להגיע לדירה... רציתי להגיע לבית של מישהו שאוכל לישון איתו מחובקת הלילה... גם ביום שעשיתי טופס טיולים יוצא, רציתי חיבוק שיקל מעט על אותו יום זוועתי.

בסוף כל יום רווי מתמטיקה... כשהעיניים צורבות. כל מה שאני מחפשת זה מישהו שאוכל לעשות איתו שיחה אינטימית. להתנתק לרגע מהכול ולשקוע בבועה שלי.

כשעמדתי נסערת בתחנת האוטובוס אחרי שאמא שלי נסעה משם וכשאותה סערת רגשות עלתה בי שוב בערב רק רציתי מישהו לדבר איתו הכי בחופשיות ולשפוך בפניו הכול.

זה מה שאני צריכה עכשיו. הכי צריכה
עכשיו!

"...מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי תמיד יורד
ולא נפסק..."