אז המצב באמת נהיה גרוע יותר והגיע לנקודת שבירה בשיש הקודם. באופן כבר לא כל כך מפתיע הישועה הגיעה ממקום לא צפוי.

לבסיס חזרנו ביום שלישי בזכות שינוי היציאות ל16/5. כל הדרך לבסיס ישנתי כמו מתה. כשהגענו לבסיס הנחתי את הדברים בחדר והורדתי את המדיי א' כדי לעלות על מדיי ב'. חזרתי לכשירות בסוף הסבב הקודם וכבר התכוונתי לבקש לעלות סיור, אך המפקדת שלי הקדימה אותי ובאה להגיד לי לארוז תיק כי אני נוסעת לתפוס שמירות בחריף (המפקדה של הגדוד) לשלושה ימים. לא הסכמתי וביקשתי שישלחו מישהו אחר.

"במשך שישה חודשים טחנתי שמירות, יכולתם לשלוח אותי לשש עשרה יום לחריף ונזכרתם דווקא עכשיו כשאני חוזרת למשימות?"

אז מסתבר שהרופא לא עדכן אותם שאני חוזרת למשימות, מה שהיה טוב בשבילי כי זה אומר שהוא גם לא סיפר להם שנירולוג  (שהייתי אצלו בראשון) רשם שאני כשירה לפעילות משרדית בלבד.

אז נתנו לי להישאר בבסיס ולתפוס משימות, אבל זה עיצבן מאוד את המ"מ שלי. כשבאתי לראות איזה משימה אני עולה ראיתי שהמ"מ שיבץ אותי בשמירה ויום למחרת במטבח.

"זה יעני עונש על זה שלא הסכמתי לנסוע לחריף?" שאלתי את המפקדת.

"לא. פשוט יש עוד אנשים שרוצים לעלות סיור."

הקראתי את רשימת החיילים שעולים סיור לאותו לילה, "אחד מהם עלה בפעם האחרונה סיור לפני שישה חודשים?"

"עצוב מאוד שאת תופרת את חברים שלך בעמדה." היא התחמקה מלענות.

לקחתי את הוסט והנשק והלכתי לעמדה, בדרך הסתכלתי בשעון- היו לי עוד חמש דק' לשמירה.

כשירדתי מהשמירה הסתכלתי שוב על המשימות- עדיין הייתי רשומה למטבח אחרי שבסוף הסבב הקודם (לפני חמישה ימים) הייתי במטבח.

הלכתי לסמלת, שבדיוק עמדה לעלות סיור, ואמרתי לה על כך.

"תדברי על כך עם המ"מ" היא ניסתה לנפנף אותי.

"אין לי על מה לדבר איתו. תשנו את זה."

"יש כאן אנשים שעלו פעמים ברצף מטבח." היא אמרה.

"הם ביקשו לעלות פעמיים ברצף." אמרתי, "תשנו את זה או שמחר אני עולה על א' ויוצאת מכאן!"

"את לא מאיימת עלי. אם את רוצה לדפוק נפקדות לכי." היא צעה אלי בזמן שחזרתי אל הבסיס.

למחרת בשבע וחצי בבור העיר אותי אחד המפקדים, "את יודעת שאת עולה בשמונה?"

"לאן?" שאלתי מוכנה לקפוץ מהמיטה ולעלות על א'.

"לשמירה."

כשירדתי מהשמירה נגשה אלי הסמלת שלי ואמרה לי שאני כיתת כוננות כי אני עולה סיור בלילה.

אז הייתי כיתת כוננות שתיים-עשרה שעות לפני הסיור, מבאס- אני יודעת, אבל לא היה לי אכפת- סופסוף אני עולה משימות.

אז עליתי שני סיורים אחד אחרי השני. סיור של שתיים עשרה שעות, כיתת כוננות שתיים עשרה שעות ואז שוב סיור.

כשירדתי מהסיור השני גליתי שהמשימה הבאה לי היא שמירה בעוד שמונה שעות ושבכל זאת אני צריכה לעלות כיתת כוננות.

"למה אתם לא מעלים את החיילים שירדו מהשמירה של שתיים עשרה כיתת כוננות, כמו שעשיתם לי? הם אלו שעולים סיור הלילה."

כמובן שקיבלתי את אחת מהתשובות קצינים המעצבנות: "זה שיקולים שלנו."

אז בואו נבהיר רגע מה אלו בדיוק השיקולים האלו: המחלקה שלי בנויה משני מחזורים, מחזור ותיק ומחזור צעיר, והמ"מ שלנו משום מה מעדיף את המחזור הצעיר והבכיין- חשוב לציין- על פני המחזור שלנו- המחזור הותיק. ככה יוצא שאנחנו נטחנים במשימות, ישנים פחות ועובדים יותר והמחזור השני מקבל שעות מנוחה ארוכות יותר. שניי החיילים שירדו משמירה בשתיים עשרה בצהריים והיו אמורים לעלות סיור באותו הלילה היו מהמחזור הצעיר. לכן המ"מ שלי לא העלה אותם כיתת כוננות במקומי ובמקום עוד חיילת מהמחזור שלי ונתן לנו להיטחן, לישון עם מדים ונעליים שש שעות ואז לעלות שמירה.

ניסיתי לגרום להם לשנות את זה. להסביר להם שזה לא פייר, כי אחרי הכל אותי הם כן העלו כיתת כוננות אחרי שירדתי משמירה בשתיים עשרה בצהריים. אבל המפקדים המוצלחים שלי לא השתכנעו ואני החלטתי שנשבר לי מהם והוצאתי את הפטורים שקבלתי מהנירולוג.

כמובן שהם ניסו להפוך את זה נגדי ולכעוס עלי שהסתרתי פטורים.

והשיחה התארכה והתארכה ובמהלכה המ"מ אמר שבגלל שהפטורים הם מרופא אזרחי הם לא נחשבים ואני חזרתי ואמרתי שנמאס לי מהיחס המפלה שיש במחלקה בין המחזורים ולבסוף המ"מ שלי הבטיח שזה ישתנה ושלח אותי לישון.

בשבת אחרי השמירה שלי יצאתי עם חברים מהפלוגה לואדי ליד הבסיס. ישבנו שם עם פינג'אן, שתינו קפה וניגנו בגיטרה עד הערב.

ביום ראשון אחרי השמירה הופתעתי לגלות שהורידו אותי ממשימות והתכוננתי לגרוע מכל. אחרי כשעה בערך נגשה אלי המפקדת ואמרה לי שאני נוסעת לחריף לתפוס שמירות. יותר מאוחר באותו הערב שובצתי בתור רץ חמ"ל. הנחתי ששולחים מישהו אחר במקומי והכנתי לעצמי לו"ז לחמ"ל לילה. בסביבות אחת עשרה בלילה נגשה אלי המפקדת שלי ואמרה לי שהיא עדיין לא יודעת בדיוק מתי ואיך ייקחו אותי לחריף אבל שמחר בשבע וחצי בבוקר התיקים שלי יהיו ארוזים ומוכנים.

"אני לא נוסעת לחריף, אני רץ חמ"ל" אמרתי לה והלכתי להעיר את השומרים.

כשחזרתי לחמ"ל המפקדת שלי נגשה אלי שוב והודיעה לי שאני לא רץ חמ"ל יותר ושאני יכולה ללכת לישון.

"זה באמת נראה לכם הגיוני?" שאלתי אותה. "המקלחות מפוצצות עכשיו ועד שאני אתקלח ואתארגן לשינה יהיה כבר אחת בלילה."

המפקדת שלי התעלמה ממני והלכה משם.

למחרת נסענו לחריף, אני ועוד חיילת מהמחזור הצעיר. כשהגענו אני מיד עליתי שמירה. לא הספקנו לארגן הרבה מהציוד שלנו וגלינו שאנחנו כיתת כוננות בין השמירות אז החיילת השנייה התקשרה למ"מ לבקש את הציוד שלה.

"תבקשי שיביא גם את שלי." אמרתי ועליתי לשמירה.

כשחזרתי לחדר של השומרות המ"מ שלי ועוד קצין בדיוק הגיעו עם הציוד של החיילת, אבל בלי הציוד שלי.

"איפה הדברים שלי?" שאלתי.

"חסר לך ציוד?"

"היא לא אמרה לכם להביא גם לי?" שאלתי, אבל לא הייתי כל כך מופתעת. "ברור שהיא לא אמרה." מלמלתי בשקט.

אותה חיילת ידועה בפלוגה בתור כלבה שקרנית ואנוכית והיה לי ברור מההתחלה שהיא לא תגיד למ"מ להביא את הציוד שלי.

לבסוף הציוד שלי הגיע אלי לקראת ערב.

היינו אמורות לשמור שם שלושה ימים. ביום השני הורידו את החיילת שהגיעה איתי מהשמירות בשביל איזו הסמכה ואלי התקשרו להודיע שאני נשארת עוד יום שמירות, כי יש דלת פתוחה אצל המג"ד וסופסוף אני אוכל להיכנס אליו לשיחת מג"ד שאני מבקשת כבר מעל לשלושה חודשים.

אבל כבר באותו היום הודיעו בכל הפלוגות שהתבטלו השיחות מג"ד ואותי בכל זאת השאירו בחריף עוד יום ואחר כך עוד יום. כשאני עם ציוד לשלושה ימים נשארתי בחריף חמישה ימים, עם אותם מדים- כי אני כיתת כוננות, בלי לבנים ובלי מוצרי היגיינה.

התקשרתי למ"מ שלי ואמרתי לו שזה לא בסדר. לפני חמישה ימים דיברנו על הפליות שהוא עושה והינה שוב: החיילת מהמחזור הוותיק נשארת לטחון שמירות והחיילת מהמחזור הצעיר חוזרת לבסיס. ומה גם שאני עם ציוד לשלושה ימים וחסרים לי דברים.

התגובה שלו הייתה מאוד בוגרת- ניתק לי את הטלפון.

ביום שישי, אחרי עיקובים רבים סופסוף הגיעה הסופה של המ"פ לאסוף אותי לחריף.

בכל החמישה ימים האלו שטחנתי שמירות בש.ג של חריף מ"פ עבר שם לפחות חמישים פעם ולא אמר לי שלום אפילו פעם אחת. רוב הזמן הוא אפילו לא טרח להסתכל לי בעיניים, רק ביקש מהנהג שלו שיצפור לי כדי שאני אפתח לו שער אחד או אחר (בש.ג של חריף יש שלושה שערים). כשהוא שמע שאני עומדת להיכנס לשיחה עם המג"ד הוא החל להתנהג מעט יותר בנימוס, אבל גם אז, כשישבנו בסופה, הוא לא פנה אלי או דיבר איתי.

ירדתי בבסיס ולפני שהספקתי לקחת את הדברים לחדר צעקו לי מהחמ"ל שאני עולה שמירה.

"איך אני עולה שמירה אם הרגע חזרתי משמירות בחריף?"

החמ"ל מיד התקשר למ"מ שלי והוא ביקש לדבר איתי ולהסביר לי שאני עולה שמירה ולא מעניין אותו.

"הרגע חזרתי משמירות בחריף."

"והשמירה האחרונה שלך הייתה לפני ארבע שעות."

הוא רוצה לעלות אותי 4/4? התרגזתי כל כך עד שלא הצלחתי לשלוט על הפה שלי, "מה אני הזונה שלך?!"

"זונה? אה? אין בעיה- משפט על התחצפות למפקד." הוא אמר וניתק לי- שוב.

הלכתי עצבנית לחדר שלי והתחלתי לבכות בלי שליטה. בכיתי ובכיתי ובכיתי כמו ילדה קטנה ולא הצלחתי להפסיק. כל מה שקרה בשבוע האחרון ואפילו עוד לפני זה, באימון, בסבב הקודם ובסבב שלפני זה שבר אותי. לא היה לי מה לעשות מול המ"מ הזה עקב העובדה שמ"פ שלי נגדי.

נכנסתי למיטה והמשכתי לבכות. הבנות בחדר ניסו להרגיע אותי, אבל לא הצליחו.

בינתיים המ"מ שלי הבין שלא עליתי שמירה ובא לחדר לצעוק עלי. הוא אמר לי לקום מהמיטה,

"עזוב אותי." אמרתי תוך כדי בכי.

הוא אמר לי לבוא למשרד מ"פ

"עזוב אותי!" אמרתי שוב.

הוא הלך וחזר עם המ"פ שפקד עלי לקום מהמיטה.

"עזבו אותי!" צעקי בוכה.

"מה יש לך?" שאל המ"פ שלי עם נימה של פחד- שימו לב פחד, לא דאגה.

"פשוט תעזבו אותי! את אל תקרבו אלי."

שניהם יצאו מהחדר. אחרי כמה רגעים חזר המ"מ שלי ולקח את הנשק שלי והלך שוב. ככה שכבתי במיטה בוכה במשך כל אותו סופ"ש והמפקדים לא באו לבדוק מה מצבי. לא הצלחתי להקים את עצמי לאכול או אפילו להוריד מעלי את המדים המסריחים מהשמירות בחריף וללכת להתקלח.

במוצאי שבת התקשרה אלי בת דודה שלי ומיד על פי הקול שלי הבינה שמשהו לא בסדר.

התחלתי לספר לה על היחס המגעיל שאני מקבלת מהמ"מ והמ"פ, על כך שכבר שלושה חודשים אני מבקשת שיחת מגד ושכבר שלושה חודשים אני מבקשת לראות קב"ן עקב סיוטים ומחשבות שיש לי.

היא מיד ניסתה להרגיע אותי, שלחה אותי להתקלח ואמרה לי שהיא תדאג לי.

היה לי יום סידורים בראשון- הייתי אמורה לנסוע לראות את אחי הקטן שחגג יום הולדת שמונה. אבל באותו ערב מוצאי שבת הגיעה אלי המפרקדת ואמרה לי בטון קר ומרוחק שיש לי מחר שיחת מג"ד.

"מה עם יום הסידורים שלי?"

"אחרי איך שהתנהגת בסופש לא מגיע לך. את עולה מחר משפט מג"ד"

"איך התנהגתי בסופש?" שאלתי והיא הלכה משם.

למחרת לא היה שום משפט מג"ד, ויום אחר כך גם לא היה כלום. המפקדים המשיכו להתעלם מקיומי, אני קמתי כבר מהמיטה כדי לאכול ואפילו הסתובבתי בפלוגה ודברתי עם חברים, אבל את הנשק הם לא החזירו לי. באותו ערב עליתי לעזור לתורנית מטבח ולחברה שבאה לעזור לה ואחר כך הלכנו כולנו לשיחת מחלקה.

בסוף השיחה ציינה הסמלת את החיילת השנייה שעזרה בתורנות מטבח ואותי לא הזכירה. התורנית מטבח מיד קפצה ושאלה למה היא לא מציינת גם אותי.

"מה את לא יודעת?" שאלתי בקול ציני, "המפקדים עושים עלי חרם." אמרתי ויצאתי מהחדר.

באותו הערב אמרו לי לעלות על מדים ולחכות מחוץ למשרד מ"פ למשפט אצלו. אחרי שעה בערך עמדתי מחוץ למשרד וחכתי, והמ"פ עבר מולי שוב ושוב מתעלם מקיומי, הכניסו אותי למשפט.

נעמדתי מול המ"פ והתחלנו בהליך המשפט,

"את מוכנה להישפט בפני?" הוא שאל.

"לא." עניתי.

זה עצבן אותו. הוא החל לצעוק עלי לצאת מיד מהמשרד לו ואמר לי לארוז תיק כי אני לא נשארת בפלוגה שלו.

"את זה תן למג"ד להחליט." אמרתי ויצאתי משם.

למחרת המחלקה יצאה הביתה ולי אמרו לחכות לסופה של הסמ"פ שתבוא לאסוף אותי ולקחת אותי לחריף להישפט מול המגד. המחלקה כבר יצאה הביתה ואני נשארתי לחכות במרכז פלוגה. רכבים יצאו מהבסיס לכיוון חריף ויכולתי לנסוע איתם, אך הסמ"פ שלי לא אישר לי לעלות על אף אחד מהם ואמר לי לחכות לו. ככה חיכיתי במשך שלוש שעות עד שלבסוף אושר לי לעלות על רכב אחר שיצא לכיוון חריף.

הגעתי ללשכה של המגד בחריף בשתיים עשרה וחצי ושם הודיעו לי שהמשפטים רק בשתיים וחצי. התיישבתי שם וחיכיתי עד שחברה שלי נכנסה במקרה אל הלשכה ואמרה לי שהקב"ן כאן ושכדי לי לנסות להיכנס אלי (הרי אני מחכה לשיחה איתה כבר שלושה חודשים). הלכתי אל המרפאה שם הרופא הצליח להכניס אותי לרשימה וביקש ממני לחכות. החייל שבפנים יצא, אחריו תיכנס עוד חיילת ואז את.

ישבתי וחיכיתי עד שהשעה הייתה שתיים וחצי וכבר לא יכולתי לחכות וחזרתי אל הלשכה של המגד. המגד בדיוק היה בשיחה ולקח לו זמן עד שסיים ובינתיים אני ועוד חיילת שהייתה צריכה לעלות משפט ישבנו עם הנגד, שהיה צריך להכניס אותנו למשפט,  וקבלנו ממנו הסבר על הליך המשפט ועל הזכויות שלנו.

ביקשתי לראות את התופס תלונה שלי ולשמוע במה אני מואשמת.

"בבקשה." הוא אמר- הוא היה ממש נחמד- "את מואשמת ב: היותך חיילת בצה"ל לא מילאת את החובה המוטלת עליך."

"למה הם לא הוסיפו שזה עקב מצב נפשי מעורער?" שאלתי.

"זאת הסיבה למה שעשית. זה משהו שאת צריכה לציין מול המג"ד במשפט.

המגד התעכב והתעכב, השעה הייתה כבר שלוש והמשפטים כמעט נדחו לחמש אחר הצהריים. הקבני"ת- שהייתי אמורה להיכנס אליה לפני חצי שעה- באה לבדוק מה קורה איתי, הנגד שהיה צריך להכניס אותנו למשפט היה צריך לנסוע הביתה והחיילת השנייה שהייתה צריכה לעלות משפט הייתה צריכה לחזור לסיור.

לבסוף אחרי לחץ מצד הקבני"ת, הנגד והמפקדת של החיילת השנייה סיים המגד את השיחה והתחיל במשפטים.

נכנסתי ראשונה. הכומתה על הראש, הידיים מאחורי הגב, תשובות של "כן/לא המפקד".

"למה לא הסכמת להישפט מול המ"פ שלך?"

"כי הוא לא אובייקטיבי." עניתי.

הוא הקרא לי במה אני מואשמת ושאל אם אני מודה באשמה.

"כופרת באשמה אך מודה בעובדות." עניתי והוא ביקש הסבר.

התחלתי לספר לו כל מה שקרה ופתאום שמתי לב שאני רועדת ובוכה.

"מצב כזה," הוא אמר, "שאת שוכבת ובוכה במיטה שלושה ימים... הוא לא מצב הגיוני לבן אדם מבוגר."

התחלתי לגמגם. "א-א-א-ני יודעת, פ-שוט... א-אני..."

"מה את רוצה? מה קורה איתך?"

רציתי להסביר לו שיש לי מחשבות שמפחידות אותי וסיוטים בלילה, שהיחס המשפיל מהמ"פ והמ"מ לא ממש משפר את המצב, שאני מחכה לשיחה איתו ועם הקב"ן כבר מעל לשלושה חודשים... אבל לא הצלחתי להגיד כלום. הנגד שעמד זקוף לידי רק הלחיץ אותי יותר וגרם לי לגמגם ולבכות יותר.

"אתה יכול לצאת." הוא אמר לנגד ואחרי שזה יצא מהחדר הוא הצביעה על הכיסא לידו, "בואי שבי."

התיישבתי.

"עכשיו ספרי לי מה העניין."

רציתי לספר לו רק שיש לי מחשבות וחרדות וסיוטים, אבל במקום זה נכנסתי לפרטים ותיארתי את כל הפחדים שלי וזה רק גרם לי לבכות יותר.

הבעת הנים של המג"ד השתנתה לפתע, התרככה. את מה שהוא אמר לי שם הוא ביקש ממני לא לספר... אוכל לספר עליהם אחרי השחרור, אבל זה זרע בי מעט תיקווה.

"אני לא הולך לשפוט אותך." הוא אמר בסוף השיחה, "קודם אני רוצה לברר עם המפקדים שלך איך יכול להיות שחיילת מבקשת קבן כבש שלושה חודשים או שוכבת במיטה בוכה כל הסופ"ש ולא מטפלים בזה. וגם אני רוצה לברר את העניין שלקחו לך את הנשק."

מסתבר שמפקד ראשי לקחת מחייל את הנשק או באישור קב"ן או אם החייל איים באופן מובהק על החיים שלו או של אחרים ובנוסף הוא צריך לידע את הדרגות מעל.

"המ"פ לא הולך להישאר המ"פ שלך. אני רוצה להעביר אותך פלוגה. כשתחזרי מהבית את תבואי לכאן לעשות תופס טיולים פנימי ותעברי לפלוגה אחרת." הוא אמר, "את תעברי לפלוגה שאני מאוד מעריך וסומך מאוד על המפקדים שבה. את תהיי שבועיים בפלוגה החדשה, תראי קבנ"ן ואחרי שבועיים אנחנו נפגש שוב לשמוע מה קורה איתך... "

כשסיימנו את השיחה וקמתי ללכת ראיתי אותו קורע את התופש של המשפט. יצאתי מהמשרד עדיין נסערת והלכתי ישר אל הקבנ"ית כדי להתחיל אצלה סידרה של טיפולים פעם בשבועיים.

אז שוב, כמו בכל כך הרבה מקרים בחיים המוזרים שלי, העזרה הגיעה אלי ממקום לא צפוי. המג"ד העקשן והקשה שלי הוא זה שלבסוף הקשיב לי.

אני עדיין רוצה לצאת מהגדוד ומחפש עזרה מכל מי שיכול. אולי הפלוגה שאני עומדת לעבור אליה היא פלוגה טובה, אבל אין בה אף אחד מהמחזור שלי. למען האמת, זאת פלוגה שמורכבת ממחזורים צעירים ואני דיי בטוחה שלא הצליח להשתלב בה.

אז נראה מה יזמן לי העתיד וביום שני או שלישי אני נכנסת לפלוגה החדשה. החברים מהפלוגה שלי עדיין לא יודעים שאני עוזבת....

הסופש עבר ברגוע ואולי אספר עליו מחר.

לילה טוב