מתחילת הסבב האחרון, אולי אפילו קצת לפני, התחילו לעלות הרבה נושאים בשיח הציבורי שמעוררים מהומות והד גדול, וואלה, מצאתי שגם לי יש דעה בנושא, ואיזה כיף זה שיש לי את הבמה הזאת כדי לכתוב מה דעתי על כל דבר?

אז נתחיל בנושא הראשון שהסעיר את כל העולם ואחותו הקטנה והמלשבי"ת וזה "דוד הנחלאווי".

לא הייתי שם. קטע- קרקל לא תופסים את חברון. אבל לפי איך שזה נראה בסרטון- דוד הנחלאווי המפורסם דרך את הנשק על אותו נער פלסטינאי מנייאק מתוך עצבים.

כמו במועדונים בימינו- ההוא מתחיל עם החברה שלו/ מקלל אותו/ מקיא עליו כי הוא שיכור מת והשני שולף סכין/ אקדח/ שיפוד ותוקף אותו.

הפלסטיני התגרה בדוד הנחלאווי התגרה בו והתגרה בו ובסוף דחף אותו וזה עבר מבחינת דוד כל גבול, "לא כדאי לך לעשות את זה עוד פעם" הוא אומר לו ודוחף אותו מעט אחורה. אותו פלסטיני קולט שהוא מצליח לעצבן את החייל ומתקרב אליו שוב, דוד דוחף אותו שוב, מעט יותר בכוח, והפלסטיני זז לכיוונו שוב. כאן מחליט דוד לדרוך את הנשק.

מר נחלואווי דורך את הנשק ולפתע קופץ מאחוריו נער פלסטיני נוסף עם הדוקרן ביד והופך את הדריכה שלו לסוג של "מוצדקת".

כמו שכתבתי בהתחלה- לא הייתי שם. ממה שרואים בסרטון הדריכה שלו לא הייתה מוצדקת. נוהל הפתיחה באש בצה"ל הוא ברור מאוד, הוא כובל ודבילי- אני מודה, אבל כל לוחם בצה"ל לומד את הנוהל פתיחה באש בשבוע שטח הראשון או בשמירה הראשונה שלו בטירונות (מה שבא קודם).

אם הייתי במצב בו נער פלסטיני מתגרה בי, מקלל אותי או דוחף אותי רוב הסיכויים הייתי דוחפת אותו ממני, מאיימת עליו אני שארה בו (בלי לדרוך את הנשק!) ומתרחקת מעט מהמקום.

אם הייתי במצב בו נער פלסטיני מתגרה בי, מקלל אותי או דוחף אותי והייתי קולטת מהצד שמתקרב אלי עוד נער שמחזיק משהו ביד, ועוד שניים שמצלמים ומעירים הערות בערבית, רוב הסיכויים שהייתי מרגישה מאוימת ומבקשת מהמ"כ שלי הוראות להמשך או שישלחו לאיפה שאני נמצאת עוד כמה חיילים (בכלל אני לא מבינה למה הוא היה שם לבד...).

לסיכום: אני לא מסכימה עם הדרך בה "דוד הנחלאווי" פעל, אבל אני כן תומכת במחאה. כשאלוף בצה"ל עושה איזושהי טעות דובר צהל הופכים עולמות כדי להוציא אותו כמה שיותר נקי מזה. כשחייל רגיל עושה טעות צה"ל יורד לו לנשמה ודובר צה"ל נאלמים דום.

אז דובר צה"ל היקרים- כשאלוף או דרגה בכירה בצה"ל עושה טעות הרבה יותר אנשים נפגעים ממנה ולאותו בכיר מגיע להיענש, בעיקר עקב העובדה שאותו בכיר נמצא כבר הרבה זמן במערכת הצבאית ומכיר אותה היטב. כשחייל בסדיר עושה טעות ואני רוצה להדגיש את המילה טעות, לא מעשן סמים, גונב ושוכר בנשק או אונס- עושה טעות תמימה! מגיע לו שתעמדו לצדו ותנסו להוציא אותו כמה שיותר נקי מהפרשה. ובמקרה הזה דיי קל לעשות זאת.

ונעבור לנושא אחר שלא הסעיר את העולם, רוב העולם לא שמע עליו, אבל אותי הוא השאיר עצבנית לאיזה יום וחצי.

ברבע לתשע בבוקר ביום חמישי הייתי צריכה להתייצב בחר"פ ב"ש לפגישה אצל אורתופד מומחה. יצאתי יום לפני, הלכתי לישון בלילה בבית החייל בב"ש ולמחרת בבוקר יצאתי לכיוון החר"פ. מי שאף פעם לא זכה לנסוע לחר"פ באר שבע מהתחנה המרכזית של באר שבע תנו לי שנייה לספר לכם איך זה עובד: יש רק אוטובוס אחד שנוסע לשם והוא פשוט עושה פטרולים מהתחנה המרכזית וחזרה איזה שלוש פעמים ואז עושה הפסקה של חצי שעה וחוזר חלילה...

אז כמובן שבתחנה לחר"פ תמיד יש המון חיילים שצריכים לנסועה להפניות או לבסיסים ליד וכל פעם שהאוטובוס מגיעה יש הסתערות מטורפת על הדלתות שלא תבייש גם את הצבא הספרטני. וכמובן שהג'ובניקים, יוצאי היומיות ונטולי התיקים הענקיים מצליחים להידחף יותר בקלות והלוחמים נדפקים. אז לאוטובוס לא הצלחתי לעלות, אך מיד איך שהוא נסע מהתחנה עצר לידי נהג מונית. ידעתי שאני עומדת לאחר ולכן אין לי בררה אלא לנסוע במונית, ביקשתי מהנהג שיפתח את התא מטען ועוד לפני שהספקתי להוריד את התיק הענק מהגב שלי ארבעה ג'ובניקים כבר התיישבו בתוך המונית. בלית ברירה נתתי למונית לנסוע משם, אבל למזלי מייד הגיעה עוד אחת. שוב ביקשתי מהנהג שיפתח את התא מטען, שמתי את התיק וארבעה ג'ובניקים כבר התיישבו לי בכל המקומות. הפעם לא הסכמתי לוותר! תפסתי את החולצה של הג'ובניק האחרון שניכנס למונית ומשכתי אותו החוצה, "עוף לי מהעיניים, ג'ובניק אפס..." ירקתי לכיוונו ונכנסתי למונית.

הגעתי אל המרפאה באיחור של שתי דקות. כמובן מי שהיה לפני בתור נכנס כבר וממני בקשו לחכות עד שיצא ואז אני אכנס. אז ישבתי וחיכיתי. בינתיים הגיע עוד לוחם לאותו אורתופד שהיה רשום אחרי בתור.

"אתה אחריה." אמרה לו המזכירה ואצבעה עלי. אותו לוחם לקח כיסא והתיישב מול הדלת של החדר של האורתופד. מי שהיה בתוך החדר יצא והרופא הציץ החוצה ושאל "מי עכשיו?" קמתי ואמרתי שאני, אך אותו לוחם בחר להתעלם ממני ולהיכנס במקומי (למרות שהוא ידע שאני לפניו בתור). התיישבתי שוב וחיכיתי.

אותו חייל סיים את התור שלו ויצא המחדר,  הענקתי לו את אחד מהמבטים רשפיי השנאה שלי וקמתי להיכנס, אבל המזכירה עצרה אותי, "תני להן להיכנס קודם." היא אצבעה על שתי חיילות צעירות של החר"פ, "הן צריכות לעלות שמירה."

איזה צרוף מקרים! גם אני צריכה לעלות שמירה- על גבול מצריים! אבל כמובן שאון זה לא עניין ושתי החיילות נכנסו לפני.

אחרי חצי שעה הן סופסוף סיימו ואני קמתי להיכנס, "רגע." עצר אותי האחראי מרפאה, "שהן יכנסו לפנייך." הוא אצביע על שתי נגדות במדי קבע שהתור שלהן היה בכלל בשעה שתיים- עשרה.

"התור שלי היה לפני שעה." התעצבנתי עליו.

 "בסדר. הן יכנסו ואז את." התיישבתי עצבנית והוא ניסה לפייס אותי באיזה חיוך מכוער, "בסדר?"

"ברור." עניתי ביובש, "קודם דרגות, אחר כך אנשים."

הוא השתתק והלך משם.

בסוף נכנסתי לאורתופד באיחור של שעה וחצי. מסתבר שקודם לוחמים, אנשי קבע וג'ובניקים ורק אז לוחמות.

אז יש לי רק דבר אחד להגיד לכל אותם אגואיסטים, מזלזלים בלוחמות וכו': "תחנקו!"

ונעבור לנושא הבא: יום הזיכרון/עצמאות.

נעשה את זה בקצרה: יום רווח בין הימים! תנו למשפחות לבכות על היקירים שלהם בלי לתכנן תוך כדי את העל ה אש והפיקניקים!

ואם אנחנו כבר מדברים על  "על האש"  של יום העצמאות.

אני צמחונית. אני נגד רצח של בעלי חיים, אני נגד ניסויים בבעלי חיים, אני נגד התעללות בבעלי חיים- אני חושבת שמי שמתעלל בבלעי חיים צריך להיחשב עבריין ולקבל עונש מאסר, אני אוהבת חיות ואם לא הייתי נגד זה שהן יוחזקו בכלובים רוב הסיכויים שהייתי רוצה גן חיות בבית. אני חושבת שתעשיית הביצים היא זוועתית ומזעזעת, אני חושבת שמגזימים עם איך שמציגים את תעשיית החלב- היא הרבה פחות מזעזעת ממה שהיא מוצגת, אבל אני לא טבעונית- אני צמחונית!

פעם אם הייתם אומרים לי לתאר בן אדם טבעוני, הייתי מתארת לכם בן- אדם שאוהב חיות, רודף שלום שאוהב את כולם. היום? אני אתאר לכם בן- אדם אלים, שלא בהכרח אוהב חיות, וחסר סובלנות. כן, 269 היקרים ככה אתם נתפסים בעיניי! המיצגים שלכם אלימים ועברו כל גבול! אתם נלחמים כדי שלחיות יהיו זכויות ושיכבדו אותם, ואיפה אתם נכנסים לסיפור? למרוח דם של חייה מתה מבחינתי זה נורא בדיוק כמו להרוג חיה ולמרוח את הדם שלה, לקחת גופה ל חיה ולצלות אותה מבחינתי זה נוראי כמו לשחוט חיה. איפה הכבוד שלכם לחיות? לגופות שלהם? כמו שזה לא מוסרי להתעלל בגופה של אדם מת זה גם לא מוסרי להתעלל בגופה של חיה מתה- לא משנה איזה מסר אתם מנסים להעביר!!!  אתם נלחמים למען זכויות בעלי החיים ועל הדרך שוכחים לכבד את אותן זכויות גם של בעלי החיים וגם של האנשים. אז הם לא טבעונים כמוכם, הם לא חושבים כמוכם, מבחינתם זה בסדר לשחוט חיות כדי לאכול אותם. עצוב להודות אבל למרות שיש לי יותר משוטף אתכם, 269 מאשר עם אנשים שאוכלים בשר, האנשים שאוכלים בשר נתפסים בעיניי אנשים טובים יותר ואני מעדיפה להיות בחברתם- גם אם זה אומר להסריח ממנגל- מאשר להיות בחברתכם.  

עד משהו שרץ לי בראש כבר דיי הרבה זמן. יש מצב שאלה שקוראים כאן כבר יותר מפעם פעמים עלו על זה כבר, לא אני לא מדברת על הכתיבה הדיסלקטית שלי... אני מדברת על זה שאני כפוית טובה.

מאנייאקית, מגעילה, אגואיסטית, בת-זונה. תקראו לזה איך שתרצו.

בחיים שלי עברתי דברים לא קלים- את זה כבר כולנו הבנו- ואין ספק שאת רובם לא הייתי מצליחה לעבור בלי האנשים שעמדו לידי באותם רגעים.

כשהייתי בדיכאון בפלוגה הקודמת שלי ושכבתי מפורקת במיטה ולא הפסקתי לבכות חברה שלי ישבה איתי בחדר כל אותו זמן, היא ישבה במיטה מולי ולא זזה משם. רק עכשיו אני מבינה כמה היה לה קשה וזה גורם לי לשנוא יותר את המפקד הקודם שלי שביקש ממנה לשמור עלי.

היא יכלה לשבת מחוץ לחדר וכל כמה זמן להציץ פנימה ולראות שהכול בסדר איתי- כמו שלרוב עושים. אבל במקום זה היא החריכה את עצמה לשבת בתוך החדר ולשמוע אותי בוכה, נרדמת, מתעוררת וחוזרת לבכות, במשך שבועיים כמעט.

כשהתחלתי לצאת מהדיכאון ולהיעמד שוב על הרגליים, חברה אחרת שלי כל הזמן הייתה שם לידי וראתה אותי קמה ונופלת, היא תמיד ניסתה בכל הכוח להוציא אותי כשהייתי נכנסת לדיכאון  ולא הייתה מוותרת גם כשהייתי מתחילה לצרוח עליה בבכי.

עם שתיהן לא שמרתי על קשר אחרי שעברתי פלוגה, בזמן האחרון ניסיתי לחדש איתן קשרים, אבל לא נראה שהן מעוניינות בזה יותר.

כשהסיפור שאני לא גרה בבית  התפוצץ והמפקדים בפלוגה גילו על כך, חיילת מהמחלקה שלי, שמעולם לא דברתי איתה קודם, לקחה אותי תחת חסותה. היא נסעה איתי לבית של ההורים שלי לקחת קצת בגדים, אחסנה אותם אצלה בבית ואפשרה לי להגיע אליה מתי שאני רוצה גם בלי התרעה מוקדמת- סוג של גרתי אצלה. באותו זמן גם היא הייתה בתקופה מאוד קשה והשתדלתי להיות שם בשבילה כמה שיותר ולתמוך בה, אבל כשהיא יצאה מצה"ל בגלל הבעיה הרפואית שלה ואני קבלתי חדר בבית החייל והדברים שלי כבר לא היו אצלה. התנתק הקשר.

 והדובדבן שבקצפת- פורים! כשנתקעתי במחלף השלום בערב שיש בלי מקום לישון משפחה אחת טובה הסכימה לעצור לי טרמפ' (אחרי עשרים אלף מכוניות שעברו בלי לעצור) ולקחת אותי אליה הביתה. בין לילה קיבלתי משפחה, איזה משפחה? חבורה של מלאכים שומרים שקיבלו אותי אליהם מבלי לנסות לשאול על העבר שלי, שהתקשרו אלי אחר-כך כל סופש לשאול מה שלומי, שהכירו לי את האקס ההוא ששינה לי את התפיסה על איך אהבה צריכה להיות ואיך מערכת יחסים אמורה להתנהל. אבל אחרי שנפרדתי מהאקס ההוא והקבלתי חדר בבית החייל גם איתם ניתקתי קשר.

אין יום שאני לא חושבת עליהם ורוצה להתקשר אליהם ולספר להם מה עברתי בחיים האלה... להתחיל לבכות ולדעת שהם יחבקו ואותי וירגיעו אותי כאילו הם אבא ואמא שלי. אין יום אני לא חושבת עליהם ומצטערת שאין לי את האומץ להתקשר אליה. בין היתר כי אני מפחדת שהם כבר לא יסכימו לקבל אותי, כי אני מפחדת שהם יחשבו שאני מתקשרת כי אני צריכה מהם משהו, שאני רק רוצה לנצל אותם.

אז זה עוד נושא שמפריע לי ואולי בעצם זה ה-נושא שמפריע לי הכי הרבה, שיושב לי כמו גו צמיגי בגרון ולא מוכן לרדת. כמה כפוית טובה ובת זונה אני יכולה להיות?!

אוף היו לי עוד מלא דברים ופתאום אני לא זוכרת אותם....

אני צריכה לחזור להסתובב עם פנקס בכיס ולכתוב כל מה שעולה לי בראש (עשיתי את זה בטירונות(

אני הוסיף עוד כשאזכר ועל מה שעברתי הסבב אני אשתדל להספיק לכתוב מחר (בשלישי אני חוזרת לבסיס).

לילה טוב אנשים.