הכל נעלם כשנכנסתי למונית, כל המחשבות והחששות. רק הבטן המשיכה להתהפך. לא ניסיתי לחפש את אותם מחשבות או להעיר אותם שוב, פשוט ישבתי במושב ליד הנהג והבטתי על הדרך.

הנהג לחץ על דוושת הגז והחל לנסוע וברדיו החל השיר "Vincent" של דון מקליין. כבר בגיל 14 הכרזתי שזה השיר שאני רוצה לשים בהלוויה שלי. כן, גיל 14, ידעתי איזה שיר אני רוצה בהלוויה אבל לא ידעתי איזה שיר אני רוצה בחתונה- אין לי את זה ביותר פולני.

המונית יצאה מנתניה ועלתה על הכביש המהיר וברדיו החל שיר חדש "ילדונת" של עוזי פוקס. הייתה תקופה בקיבוץ שהבנים היו שרים את זה אחד לשני בכל פעם שמישהו התנהג כמו כוסית. אני מקמצת את אגרופי על ירכיי, נושמת עמוק וממשיכה להביט בדרך.

אני מגיעה בדיוק כשהחתן והכלה עלו לחופה והטקס מתחיל. אני נעמדת במקום בטוח מאחורי הקהל שהתאסף קרוב לחופה, קשה לראות את הטקס מבעד לכל הראשים ואני פשוט עומדת שם ומקשיבה, בוחנת את האנשים, פה ושם אני מזהה כמה מהקיבוץ, קרוב יותר לחופה אני מזהה גם את החברים שלי מהקיבוץ, וקצת מאחורי אני מצליחה לראות בזווית העין את הזוג ההוא שמכנה את עצמו ההורים שלי.

הטקס קיטצ'י, אבל לא ארוך מדיי וכשהוא נגמר אני מתפנה להגיד שלום לאלו שאני מכירה.

"שלום לך." ניגשת אלי אמא ל אחד החברים מהקיבוץ שמכהנת כרכזת החינוך הקיבוץ, "לאן נעלמת לנו."

"אני גרה עכשיו בנתניה בדירה של חיילים בודדים." אני אומרת ורואה איך צירוף המילים הזה גורם לה לעיוות לא רצוני. הצירוף מילים הזה הוא חד, כואב, ישיר- זורק את האמת ישר לפרצוף בלי סיכוי להתחמק ממנה.

"את צריכה לשקול את זה שוב." **הינה זה מתחיל**

"חשבתי על זה כבר שנה וחצי."

"האחים אותך צריכים אותך, לפחות איתם תשמרי על קשר."

על מי היא מדברת? על שני האחרים הביולוגיים שלי, או על החבר'ה שגדלתי איתם מגיל אפס? "הם לא צריכים אותי. אם הם היו צריכים אותי הם היו שומרים איתי על קשר."

"הם צריכים אותך, הם פשוט לא יכולים לשמור איתך על קשר."

"תאמיני לי שהם יכולים, יש להם את המספר שלי..."

"לא נראה לי שלאח הקטן שלך יש את המספר."

השתתקתי לרגע, אז היא מדברת על הביולוגיים... "עם האח הקטן שלי אני דווקא בקשר רצוף, אני מקבלת ממנו ושולחת לו מכתבים כל הזמן."

סיימנו את השיחה כשהיא מבקשת ממני פעם נוספת לשקול את ההחלטות שלי ואני התפניתי להגיד שלום לשאר האנשים שאני מכירה שזה בין היתר גם החברים שלי מהקיבוץ.

עקפתי את ההמון ששעט לכיוון המזנונים וניגשתי אל המזנון שלידו אמרו שני חברים שלי שכן שמרו איתי על קשר. התחבקנו ומייד הגיעו שאר החברים מהקיבוץ שזכו ממני לחיבוקם קרים ותשובות אדישות. לא ניסיתי להיות צבועה, אבל אני יודעת גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליחה. אני שונאת צביעות ואני לא מסוגלת לחייך למישהו שאני לא מרגישה צורך לחייך אליו.

כמובן שגם אמא שלי ניסתה לדבר איתי. היא נגשה אלי בזמן שדברתי עם אחד החברים. ביקשתי ממנה שתלך והיא נותרה לעמוד שם עוד רגע וליטפה אותי. ניערתי את ידה ממני והיא הלכה משם.

בלית ברירה הייתי צריכה ללכת לשבת עם החברים מהקיבוץ- לפי סידור הישיבה היית צריכה לשבת אתם.

"שעה וחצי ואני עפה מפה..." מלמלתי לעצמי. הארוחה תסתיים, יתחיל הקטע של הברכות והמצגות ואז אני אתקשר שוב למונית ואעוף מפה.

הארוחה הסתיימה והמצגת לכבוד החתונה החלה והחבר'ה החלו מתארגנים לקראת הקטע שלהם- מסתבר שהם מופיעים עם איזה שיר שהם חיברו. שניים מהחבר'ה חזרו מהאוטו עם השקית של החולצות שהם הדפיסו והם החלו מחלקים את הדפים של השיר והחולצות ביניהם.

"קחי." הם הגישו לא חולצה אחת.

"לא יהיה." אמרתי.

"נו, מה יש לך?" ניסה א', אחד להלהיב אותי, "בחייך, קיבוץ, תעלי איתנו."

"קיבוץ? קיבוץ?!" לא יכולתי לסתום יותר. "אתה רוצה לדבר על קיבוץ? תסיימו את השיר שלכם ובואו נפתח את זה."

הם לבשו את החולצות ונעמדו בקבוצה מוכנים לעלות לבמה. אחד הלך להביא לכולם שתייה כדי להרים כוסית.

פתאום מישהו כרך את היידים שלו מאחורי, "אני מבין שאת כועסת עלינו ואני מבין שאת מאוכזבת..." אמר א', "אבל המדריך היה רוצה שתעלי אתנו."

שחררתי את הידיים שלו ממני. "זאת המתנה שלכם. לא שלי."

השיר שלהם היה גרוע ומביך, ההתנהגות שלהם גרמה לי להבין כמה השתנתי מאז שעזבתי, כמה התבגרתי.

"שנה וחצי ועוד לא התפגרת- אני מתכוונת: התבגרתם." אמרת בקרירות כשהם סיימו את השיר.

"כן. עוד לא התבגרנו." ענה לי אחד בכעס. הם כבר הבינו את הגישה שלי והיא החלה להימאס עליהם.

השירים והברכות נגמרו, הקינוחים הוגשו, אנשים הלכו לרקוד והגיע הזמן להניח את הקלפים על השולחן.

"את לא יכולה לבוא אלינו בטענות על מה שקרה, זה לא היה באשמתנו." אמר לי א' כשהתיישב מולי.

"א', איפה אני גרה?" נאנחתי.

א': "רמת גן?"

ע': "לא. בבית החייל בנתניה," אמר אחד אחר.

א': "לא נו... ברמת גן!"

ע': "נכון שבנתניה?"

נאנחתי, "מה הפקלי"ם שאני מוסמכת עליהם.

ע': "קלע."

א': "מקל"ר וקלע."

"ואוו לפחות דבר אחד אתם יודעים עלי וגם זה כי אמרתי לך היום."

"את יצאת מהקבוצה בוואטסאפ."

"יצאתי ממנה אחרי שהייתי שולחת לכם הודעות ופשוט הייתם מתעלמים מהן. מה זה מעניין אותי כשאני בבית החייל ברמת גן שאתם הולכים לשבת בבית של מישהו?"

"אבל לא שמרת על קשר."

"אני לא שמרתי על קשר? יש לי עדים לזה שנסתי לשמור על קשר. הייתי מתקשרת אליכם כל יום שישי כשהסיור היה עוצר בהר יואש ואף אחד ממכם אף פעם לא התקשר אלי, הדבר היחידי שקבלתי ממכם היו אינוונטים בפייסבוק."

"זה לא שלא אכפת לנו ממך, גם בינינו אנחנו לא ממש שומרים על קשר. מתעדכנים כל פעם שנפגשים בקיבוץ."

"אבל אני לא גרה יותר בקיבוץ ובכל זאת איך הצלחתי לדעת שאתה הלכת לגדס"ר, לו יש בעיות ברכיים, הוא ירד למפקדה, הוא יוצא קצונה, והוא הולך לדובדבן? כי לי בניגוד לכם היה אכפת." אמרתי.

"זה לא שלא היה לנו אכפת." הוא אמר, "פשוט לך תמיד היה יותר חשוב לשמור על קשר ולהישאר ביחד . את תמיד זכרת את הימי הולדת שלנו והבאת לנו צלחת ממתקים לבית ספר."

"בתאריך _/_/2012 עזבתי את הבית. כמה זמן עבר עד שגיליתם את זה? יום? שבוע? חודש? אף אחד ממכם לא התקשר אלי לשאול מה איתי. אף אחד ממכם לא התעניין איפה אני גרה ואיפה אני ישנה. זה משהו קצת יותר גדול מ'מה קורה בצבא' או יום הולדת אתה לא חושב?"

"בסדר. אני מסכים אתך שלא היינו בסדר ואני מבטיח לך שזה לא יקרה יותר."

"איפה הייתם שהייתי צריכה אתכם? כשנתקעתי בלי מקום לישון? שכמעת ישנתי על ספסל ברחוב? שמשפחה זרה לקחה אותי אליה הביתה? אז ידעתם להיעלם, לא לענות לטלפון, אבל עכשיו כשצריך כסף לחולצות שלכם ושמישהו יצייר לכם סקיצה לחולצה... פתאום אתם נזכרים בי."

"עזבי אותך מהחולצות האלה. באמת נראה לך שזה בגלל החולצות? אני הייתי משלם על עוד אחת עם היה צריך."

"אז סתם נזכרתם לפני החתונה."

"עזבי את זה. אנחנו יודעים שלא היינו בסדר ואנחנו מבינים למה את כועסת . העניין הוא שאנחנו מצטערים ושזה לא יקרה יותר."

"אני לא מאמינה לך."

"אני מבטיח לך."

שקט נפל בין כולם, הרוב שלא דיברו ורק הקשיבו ישבו שם בלי לעשות כלום ואני וא' השתתקנו.

"עכשיו נשארו שניי דברים. אחד- אם את סולחת לנו? ושתיים- אם את באה לרקוד?"

"כן, בואו נזוז." אמרתי וקמנו לכיוון רחבת הריקודים.

אז כאן בערך מסתכמת החתונה. שלמתי עם חבריי הילדות שלי. אחר כך כל הערב רקדנו, שתינו והשלמנו פערים. אם העניינים באמת הולכים להשתנות ולהשתפר? את זה רק הזמן יגיד.

ד"א היום אני כבר יודעת איזה שיר אני רוצה שיתנגן בחתונה שלי