ערמה של בגדים על המיטה. לובשת, מודדת, מורידה, מודדת, לובשת, בודקת, בוחנת, הולכת חוזר, מורידה, מודדת, לובשת.

מסיכה של איפור כבר על הפנים, מייק אף- להסתיר את האדום מהשמש של המדבר, עיפרון שחור ומסקרה- להדגיש את העיניים וליפסטיק- כי השפתיים נראו חיוורות.

יש לי בחילה.

מה יקרה? מה יהיה שם? אני מנסה לדמיין שיחות שיהיו לי שם.

כמה נלחמתי כדי לצאת לחתונה הזאת. על מי לא צעקתי? מפקדת, מ"מ, מ.פ, חברים... ועכשיו אני כאן. לבושה ומאופרת. התיק הקטן שלי שוכב על הספה. עוד חצי שעה צריך לצאת (אפילו פחות).

יש לי בחילה.

ההורים שלי, החברים שלי מהקיבוץ, אנשים מהקיבוץ, אנשים שמכירים אותי מאז...

לא בכל יום ניצב אדם מול כל כך הרבה מהעבר שלו.

ההורים שלי- אלו שאני לא מוכנה לשבת איתם באותו חדר. שלא מכבדים את החלטה שלי להתרחק מהם, לפחות אמא שלי, וממשיכים לרדוף אחרי ולפתוח שוב ושוב מחדש את הפצעים. לא נותנים להם להגליד, לא נותנים להם להחלים. "עזבי אותי." "תתרחקי ממני." "בפעם הבאה אני פונה למשטרה." והיא בשלה, מנסה לטאטא את הכתם הגדול שעשיתי על המשפחה.

החברים שלי- באמת אפשר לקרוא להם ככה? חבורה של ילדים שמכירים אותי מגיל אפס, שחיו איתי מאז גיל אפס, שראו אותי גדלה ומתפתחת ונטשו אותי ברע שהכי הייתי צריכה אותם. שלא היה להם אכפת כשישנתי על ספסל ברחוב, שלא היה להם אכפת שאין לי כסף, שחידשו איתי את הקשר רק כשהם היו צריכים כסף למתנה לחתונה (ושאני אצייר להם איזה ציור).

כל אדם אחר שמכיר אותי- ולא באמת יודע מה קרה שם. אף אחד לא יודע מה קרה שם וטוב שכך. אבל כשזה מגיע לשיחות חולין וכמובן מתגלגל בסופו של דבר לנושא הקטן כמו פיל הזה... פתאום אני רוצה לצעוק מה קרה שם, מה אבא שלי עשה. כדי שיניחו לי, כדי שיפסיקו להגיד שבסוף אני אחזור הביתה- אני   לא    אחזור    הביתה!

האיפור מרגיש לי כמו צבעי מלחמה על הפנים, הבחילה ממשיכה להתערבל בבטני ולא נותנת לי מנוחה. החולצה חונקת, הג'ינס לוחץ...

אני מרגישה כבדה, כאילו אני עם ווסט קסדה ונשק.

דורכת מחסנית, מקשיחה את הלב.

יצאתי להתמודד עם העבר שלי. אני אשוב.