ביום רביעי נסעתי לעשות CT בצריפין- זה דומה לMRI רק עם קרינה וקצת פחות מדויק. בגלל זה הצבא הסכים לממן לי את זה ולא MRI. על הבדיקה נודע לי בערב של שלישי כשנכנסתי אל הרופא של הגדוד בשביל כאבים מוזרים שהחלו לי בשריר בשוק של הרגל ימין.

"את יודעת שאישרו לך CT?" הרופא שאל אותי כבדרך אגב.

"לא." עניתי.

"כן. יש לך CT... שנייה אני אגיד לך מתי... מחר!"

יצאתי יום למחרת בשמונה בבוקר עם הסעה של החטיבה. הגעתי לצריפין, למכון CT באיחור של עשר דקות (14:50 במקום 14:40). תחילה הם כמעט לא הסכימו לקבל אותי, אבל אחרי שהתחננתי וחזרתי והסברתי להם שהגעתי עכשיו מהגבול ושאני מחכה לתור הזה כבר מעל לחודשיים הם הסכימו לקבל אותי בכל זאת.

כשעליתי על האוטובוס חזרה לת"א התקשרה אלי המפקדת שלי מטלפון של הסמלת שלי. מסתבר שהטלפון שלה הפסיק לעבוד והיא לא קבלה אף אחת מההודעות ששלחתי לה במהלך היום. היא שאלה אם סיימתי כבר את  הCT ואם אני יודעת מתי אני אגיע לבאר שבע. אמרתי לה שאני עכשיו בדרך חזרה לת"א, סיימתי את ההפניה, ושאני לא יודעת מתי יוצא האוטובוס הבא אבל אני אברר ואודיע לה. מייד אחרי השיחה נכנסתי לאינטרנט, ביררתי ושלחתי לה "אני אעלה על האוטובוס יוצא מת"א ב16:40".

הגעתי לתחנה המרכזית בת"א בדיוק כשהנהג פתח את הדלתות של  אוטובוס (16:37) "עליתי על האוטובוס." שלחתי לה.

באמצע הנסיעה התחלתי להרגיש לא טוב, היו לי צמרמורות ובחילה.

קצת לפני שהאוטובוס נכנס אל התחתנה המרכזית קבלתי הודעה מהמפקדת שלי לנסועה הביתה כי לא יהיה איך להביא אותי אל הבסיס. התרגזתי שהם נזכרו להגיד לי את זה רק כשכבר הגעתי לבאר שבע למרות שהם ידעו מתי עליתי על האוטובוס וכמה זמן נסיעה זה מתל אביב לבאר שבע.

חשבתי שאולי ההרגשה הלא טובה היא כי לא אכלתי כל היום אז קניתי לי משהו לאכול והלכתי אל הרציף של האוטובוס לת"א

אז עשיתי את כל הדרך מחדש, כשאני מרגישה על הפרצוף והגעתי אל התחנה מרכזית בול בזמן לקחת אוטובוס הביתה. כמה תחנות לפני התחנה שלי הרגשתי כבר ממש רע וירדתי מהאוטובוס והתחלתי להקיא. שותפה שלי, שעלתה לאוטובוס באחת התחנות באמצע הדרך, ירדה אחרי וניסתה לעזור לי.

"שיט. התיק. שלי!" אמרתי בין הקאה להקאה ושותפה שלי ניסתה לעצור את הנהג שהמשיך לנסוע משם.

אחרי שסיימתי להקיא את השום דבר שאכלתי באותו יום- ומסתבר שזה היה הרבה שום דבר- מיהרנו לתפוס את אותו נהג. ידענו שהוא עושה סיבוב ועובר בתחנה קרובה לאיפה שירדנו מיהרנו לחכות לו שם. כשהוא התקרב סימנתי לו לעצור, ירדתי אל הכביש וסימנתי לו לעצור, עמדתי באמצע הכביש וסימנתי לו לעצור! והוא לחץ על הגז והמשיך לנסוע, כמעט מעיף אותי לכל הרוחות.

אז במקום ללכת לביקור רופא הלכתי עצבנית לתחנה של אותה חברת אוטובוסים, מוכנה לתפוס את הנהג ההוא ולתלוש לו את הביצים.

קיצר הגעתי לאותה תחנה ושם הסתבר שאותו אוטובוס נסע לתחנה המרכזית ומתכנן לצאת לכיוון ת"א שוב. הצוות שהיה שם הסיע אותי לתחנה המרכזית, שם קיבלתי מחדש את התיק שלי ופינקתי את אותו נהג מטומטם במבט שונא במיוחד. אחר כך עליתי על אוטובוס ונסעתי לביקור רופא, הרופא שם בדק אותי, לקח מדדים ביקש ממני לשכב על הגב והתחיל ללחוץ לי על הבטן.

"זה כואב לך?"

"לא. אבל אם תמשיך אני אקיא עליך." אמרתי ומיהרתי להתיישב.

אז קבלתי מרשם לכדורים נגד הקאות וגם שלושה גימלים וכמו תמיד נתקעתי ברחוב ההוא בלי תחבורה ציבורית בשתיים- עשרה בלילה.

אז מה עוד היה לי בשבועיים האלה?

בראשון נסעתי לבדיקות דם (עד בדיקות דם) ולרופא נשים. כשהגעתי לבא"פ דרום (איפה שהגדוד היה באימון) גליתי שהאוהלים של הפלוגה שלי אינם ונשארו רק משטחי הבטון והציוד שלנו מסודר עליהם בשורות.

מסתבר שהגדוד היה צריך להזדכות על האוהלים והחליטו- סופסוף- להעביר אותנו לישון במבנים.

אז יומיים לפני שאנחנו צריכים לקפל את הפלוגה, להעמיס אותה על תובלתית ולהעביר אותה לקו, קיפלנו את הפלוגה, העמסנו אותה על תובלתית והעברנו אותה למבנים בצד השני של הבא"פ. יום למחרת היה יום ספורט שאני לא הייתי בו- למה?- בגלל שיצאתי (שוב) לבדיקות דם.

יום למחרת היו לנו מטווחים, מטווחי איפוס וכמה מקצי ירי של חזרה לכשירות. איפסתי את הנשק אחרי מקצה איפוס אחד והלכתי למטווח הסמוך לעשות מקצי ירי עד ארוחת הצהריים. אחרי ארוחת הצהריים הייתה לנו התרמת דם. במשך שעתיים יבשו אותי שם מבדיקת לחץ דם לבדיקת ברזל, ושוב לחץ דם ושוב בדיקת ברזל... כדי בסוף להגיד לי שגם הלחץ דם שלי וגם הברזל נמוכים מדי.

יום למחרת קיפלנו את הפלוגה ועלינו לקו. ירדתי במפקדה של הגדוד כדי לראות איזה רופא שיכול לעזור לי לקבל אישור לMRI. כשחיכיתי בכניסה למשרד שלו, הוקפצו פתאום גם התאג"ד לנו וגם התאג"ד של כפיר (שהחליפו אותנו בזמן האימון)- האמר של אחד הסיורים התהפך. תחילה חשבנו שאלו חיילים מכפיר שעוד היו בסיור ולא ממש מכירים את הדרכים המסוכנות בגזרה, אבל אז הסתבר שאלו דווקא חיילים שלנו, מהפלוגה שלי. התאג"ד קפץ לשם ואני נכנסתי אל הרופא ששאלת את אותן שאלות ששאלו אותי בעשרים אלף הבדיקות הקודמות שעשיתי לבסוף הוחלט שאני אראה עוד מומחה (כן, כן עוד אחד) ונראה מה הוא יגיד.

בפלוגה סידרנו את כל הציוד יחסית מהר. שאלתי אל המפקדת שלי בקשר לבקשת יציאה שלי לחתונה והיא ענתה לי שאני יוצאת רק בשישי. בשישי! כשהחתונה היא בשישי! איך כוסעמק אני אמורה להספיק לצאת מגבול מצריים, לנסוע לבית, להספיק לקנות בגדים לחתונה בדרך, ולהגיע לחתונה בזמן?

"זה היה ברור שתעשו לי את זה." התעצבנתי. וברור שהם יעשו לי את זה. הרי אין לי אמא או אבא שהתקשרו לצעוק עליהם שהבת שלהם לא מספיקה להגיע הביתה לפני כניסת שבת כי מוציאים אותה בשיש ואז אין לה זמן לקנות אוכל לבית- כי אני פאקינג חיילת בודדה! ואין לי אמא או אבא שיתקשרו לצעוק עליהם להוציא את הבת שלהם בזמן לחתונה- כי אני פאקינג חיילת בודדה! ואין מישהו שיצעק עליהם שהם לא נותנים לי תנאי שירות נאותים שמתאימים לחיילת בודדה- כי אני- שימו לב- פאקינג חיילת בודדה!

אז אמרתי להם שאני לא עולה שמירה או כל משימה אחרת ומחר (חמישי) אני יוצאת הביתה והם יודעים איפה הם יכולים לחפש אותי (כי יש להם את הכתובת שלי בדוחות שלהם).

בשתיים- עשרה בלילה כמובן שבאו לקרוא לי לשמירה וכמובן שאחרי שאמרתי להם שהם חיים בסרט אז אמרו לי להגיע למשרד מ.פ עם גלח"צ וכומתה.

וכאן כמובן מתחיל לו עוד ויכוח עם המ.פ הנפלא שלי שאני כל כך אוהבת *ציניות*. אז כמובן שהוא קרא לי חצופה ואמר שאני לא תורמת לפלוגה ורק מורידה אותה ושאם אני רוצה הוא בשמחה ימליץ למג"ד להעביר אותי פלוגה.

אמרתי לו שנשבר לי מההתנהגות של המפקדים שלי, שזורקים עלי זין כי אני חיילת בודדה וכי אין לי הורים שיתקשרו לצעוק עליהם. שלא נראה לי בסדר שהמ"מ שלי- שיודע שאני חיילת בודדה שמנהלת לעצמה את משק הבית- היקשה עלי ושיחרר אותי בשישי הביתה ובגלל זה אני בקושי הספקתי לעשות את הסידורים לשישי.

"אף הורה לא מתקשר לצעוק עלינו או מתערב בהחלטות שלנו," הוא אמר לי (יום למחרת אבא של אחת החיילות בא לצעוק עליהם כי הבת שלו לא קבלה את מה שהיא רצתה), "עם המ"מ שלך אני עובד כבר מספיק זמן כדי לדעת שהוא מ"מ טוב מאוד ואני סומך על החלטות שלו ולכל מקום בארץ אפשר להגיע מבא"פ דרום לפני כניסת שבת כשיוצאים בשש בבוקר-"

"שבע." תיקנתי אותו.

"-ואם יש לך סידורים תבקשי יום סידורים ותקבלי."

"אלו סידורים לשבת! אני לא צריכה יום סידורים מיוחד בשביל זה, רק להיות ביום שיש מוקדם בבית."

"ובקשר לחתונה." הוא התעלם ממה שאמרתי, "את תספיקי לקנות דברים בשישי ולצאת אליה בשבת."

"החתונה בשישי ואני לא אספיק גם לקנות דברים לבית ולעשות את הסידורים לשיש וגם לקנות דברים לחתונה."

"אז את לא תלכי לחתונה."

פה כבר התחלתי לבכות, "מה כל כך כואבל לכם שאני אצה לחתונה הזאת?!"

כמובן שהזבל שוב התעלם ממה שאמרתי וחזר לדבר על זה שאני לא מוכנה לעלות עמדה. "זאת לא הפעם הראשונה שאת נוגעת ברשימת שמירה (פעם קודמת הייתה לפני כמעט שנה כי הייתי אמורה לצאת לפיזוטרפיה). זה מאוד חמור. את יודעת שהעלינו מישהו אחר עכשיו בגלל זה?"

לא עניתי ואני מצטערת שלא עניתי. רציתי לצעוק עליו שאני מרימה לו מסדרי מ.פ, פורקת תובלתיתות, עוזרת לרספ"ים בכל העבודת הלוגיסטיקה שלהם, עוזרת לצעירים ללמוד על הפק"לים שלהם, אבל העיקר שאני חיילת חצופה שמורידה את הפלוגה.

"לכי לחדר שלך וכשהמ"מ שלך יחזור נשב לשיחה." הוא אמר ואני הלכתי משם.    

כמה דקות אחר כך המפקדת הצעירה שלי באה אל החדר. אמרתי לה שאני לא מעוניינת לשמוע אותה ושתלך, אבל היא נשארה והמשיכה לדבר.

"זאת כפיות טובה מצדך. את לא יודעת כמה אנחנו נלחמים בשבילך ונותנים לך."

"אוה, אני יודעת מצוין. הרגשתי את זה ביום שיש האחרון שבקושי הספקתי להשלים את כל הסידורים לשישי."

"ובקשר לחתונה אמרתי לך שזה עוד לא סגור. יכול להיות שתצאי בחמישי."

"איך אני אצא בחמישי אם היום כבר חמישי ואני עולה שמירה משתיים עשרה עד ארבע לפנות בוקר."

"היום ה2/4 החתונה שלך היא ב12/4."

"מה?"

"נראה לי התבלבלת קצת."

וזה זמן מצוין להודות לsumsong שלוח השנה בפלאפונים שלהם מתחיל ביום שני, ראשון מסומן כשבת והוא קופץ לאיזה תאריכים שבא לו (עכשיו, לדוגמא, אני כבר ב20 לאפריל...).

הרגשתי את הפנים שלי מאדימות במבוכה, לקחתי את ווסט שלי ועליתי לישמור.

יום למחר חיילת החליטה על דעת עצמה לשנות את רשימת השמירה- פתאום זה לא היה מעשה כל כך חמור והמפקדים לא העבירו את זה אל המ.פ.

"אני יודעת שאת חושבת שיש כאן הפליות נגדך. אז רק תדעי שאת טועה." אמרה לי המפקדת שלי.

"לא... ברור שאין כאן שום הפליות. רק בכל פעם שאני מעיזה לחשב להגיד לכם לא אני כבר צריכה לעמוד בכניסה למשפט בעוד שיש כאן חיילים שכל האימון שכבו במיטה וסרבו פקודות, חיילים משנים את רשימת השמירה איך שבא להם, חיילת עושה את המוות לאחת החיילות שישנה איתה בחדר כי היא לא רוצה אותה בחדר שלה ולהם אתם לא מעיזים להעיר ובטח שלו לאיים במשפט."

וזהו. המשך השבוע עבר יחסית בשקט. התחלנו את הכנות לפסח, ניקינו את הפלוגה והחדרים וצבענו את החדרים מחדש. ביום רביעי, כמו שכבר ספרתי, יצאתי להפניה ובסוף כן יצאתי הביתה בחמישי (רביעי ;)) הודות לחיידקים בקיבה שלי שפיזרו את הקיא שלי על חצי מנתניה (וגם קצת בת"א)

היום החתונה, ההורים שלי, החברים שלי מהקיבוץ ועוד המון אנשים שהכרתי הולכים להיות שם...

תכננתי תכנית בריחה שבסוף לא ממש יכולה להתממש כי אף אחד מהחברים שלי עם רישיון נהיגה לא בבית.

אז בבקשה תאחלו לי הרבה הצלחה כי אני ממש צריכה את זה.

ואם יש מישהו עם אוטו קרוב לנתניה שמוכן לקפוץ בעת הצורך- שיצור איתי קשר.