כל האימון לא כתבתי. נגמרה לי חבילת האינטרנט והאמת שגם לא ממש היה לי כוח לשבת ולכתוב.

אז היה את המסע של תחילת האימון, שחויבתי להשתתף בו כי נגמרו לי הפטורים. ושבוע אחר כך ירד גשם וכל הציוד שלנו נרטב- כי אנחנו הפלוגה היחידה שישנה באוהלים מכל הגדוד, חויבתי לעשות מד"ס ריצה של שלוש קילומטר (כי אם הצלחתי לעשות מסע אז גם את זה אני אצליח), סיימתי את הריצה עם כאבי תופת ומיהרתי להתרחק מהמפקדים שלי כדי שלא אקלל אותם בטעות. היה לנו ערב פורים גדודי עם תחרות בין הפלוגות ובו כל הגדוד זכה לראות כמה המורל בפוגה שלנו ירוד. יצאתי לאימון רתק בשטח מחוץ לבסיס, היה נחמד לירות רימוני מקל"ר בתוך הנוף הפסטורלי והפריחה של האביב. בנוסף באותו אימון רתק עשינו גם מספר מקצי ירי עם הנשק האישי שיצאתי בהם מצטיינת (אבל זה לא ממש חוכמה כי אני עם נשק קלעים). החמשושים גמרו לי את הכסף בחשבון בבנק. גם בפורים הזה יצאתי הביתה והפעם באמת הייתי בבית ולא על איזה ספסל ברחוב או אצל משפחה זרה. טחנתי שמירות כמו כלב בזמן שכל הפלוגה שלי יצאה לשטח ועשתה תרגילים. מפקדים שלי שברו שיא בלעלות לי על העצבים ובחוסר הגיון, עשינו מסדר מ"פ והינה אנחנו לפני השבוע האחרון שאחריו חוזרים לגבול ומתחילים יציאות של 16/5 (במקום 17/4).

בשבוע הראשון לאימון חזרנו מהבית והופתענו (טוב לא באמת הופתענו) לגלות את כל הציוד שלנו רטוב. כמו שכבר כתבתי, הפלוגה שלנו היא הפלוגה היחידה שישנה באוהלים האימון ולא במבנים והאוהלים היו מחוררים ובלואים והגשם חדר פנימה. בערב, למרות הגשם שירד, החליטו להוציא את הפלוגה למד"ס ווסט ואמרו לי גם לרוץ, אבל בלי ווסט (כי אין לי פטורים). בגלל שכל הציוד היה רטוב לא היה לי בגדי מד"ס לשים וגם הנעליים היו רטובות, אז יצאתי לרוץ על חצי ב' ונעלי חי"ר. אז כמובן שהכאבים הרגו אותי והפסקתי את הריצה באמצע וידעתי שאם חס וחלילה הראה את אחד המפקדים שלי בזמן התקף כאבים כזה אני אקלל לו, לאמא שלו ולסבתא שלו את הצורה.

בהמשך אותו שבוע נכנסתי לרופא- שעדיין לא מאמין לי שכואב לי ובטחו שאני ממציאה ונהנית מהמצב הקיים.

"אולי את פשוטו נהנית לנוח על חשבון חברים שלך שעובדים."

הפעם כבר לא יכולתי לרסן את עצמי. "פעם אחרונה שאתה אומר לי דבר כזה!" אמרתי בתקיפות, "אני רוצה לחזור לכשירות ואתה יודע את זה טוב מאוד."

אז חודשו לי הפטורים עד "תום ההליך הרפואי" שבינתיים לא נראה שהולך להגיע כי לא מאשרים לי לעשות בדיקת MRI  ובלי הבדיקה הזאת אי אפשר לדעת מה חומרת הבעיה ומה הפתרון.

 בזמן האחרון עולות לי הרבה מחשבות מלחיצות לראש. לא בקטע של לפגוע בעצמי או משהו כזה, אבל מחשבות שמקשות עלי להמשיך לתפקד כאילו הכול כרגיל. ביקשתי מהחופ"ל לראות קב"ן- זה אחרי שכבר ביקשתי לראות קב"ן כשעוד היינו באילת ולא נתנו לי, ואני ממש מקווה ללכת אליו בקרוב.

לקראת פורים היה לנו ערב גדודי עם תחרות תחפושות בין הפלוגות. הפלוגה שלנו נראתה כמו בדיחה מול שאר הפלוגות. איש מהחיילים לא מחאה כפיים כשקראו את שם הפלוגה שלנו, לא הייתה לנו תחפושת פלוגתית מוכנה אז המפקדים אלתרו ברגע האחרון וזה היה נראה כמו בדיחה גרועה.

שבוע אחר כך על הפלוגה יצאה לשטח לעשות תרגילי כיתה ומחלקה ואני בקשתי להישאר בבסיס כדי לא להתבאס מלראות את חברים שלי רצים, מסתערים, סוחבים אלונקות ויורים בזמן שאני עומדת כמו מפגרת ליד הקשר במאזין.

אז הייתי בבסיס יחד עם עוד ארבעה חיילים, מפקד והפ"פ שלנו שלא הסכימה לעזור לנו ולתפוס שמירות כי היא פ"פ ולא לוחמת.

בכל פלוגה אחרת הפ"פ תופסת חלק מהסד"כ ועוזרת לעלות שמירות או לתפוס חמ"ל אם יש צורך. רק אצלנו בפלוגה הפ"פ בטוחה שהיא מינימום מ"פ (שגם הוא בשעות הצורך עולה שמירות) ולא צריכה לעלות שמירות או לעזור בכלל.

שבוע אחר כך הוציאו את כלי הרתק מהנשקייה והתבקשתי לשבת ולנקות את המקל"ר. אחרי שעתיים שישבתי, ניקיתי, פרקתי ושימנתי את המקל"ר גליתי שאני בכלל לא משתתפת בכיפת רתק או בכל תרגיל רתק שיהיה במהלך השבוע. כששאלתי את המפקדים שלי למה הם ענו לי "כי אנחנו לא רוצים להחמיר את המצב שלך."

מסע עם אלונקות- הכריחו אותי לעשות, מד"ס ריצה- הכריחו אותי לעשות, אימון קרב מגע- ניסו להכריח אותי לעשות אבל כבר היו לי פטורים. אבל לשבת ולירות במקל"ר- לא. למה? כי זה יחמיר לי את המצב.

אמרתי להם שאני לא מוכנה לעלות שמירות ולהיות הכלבת שמירה שלהם בזמן שיורים בכלי רתק שאני מוכשרת עליו. בטח ובטח לא אחרי שאני זאת שישבה וניקתה אותו במשך שעתיים.

"את תוכלי לעשות מסע הליכה אל היעד עם מקל"ר על הגב? אתם לוקחים עליכם א הציוד עד הכיפת רתק."

"אז אני אקח את הדברים הקלים יותר, את החצובה, המתאמים או התחמושת. אני לא עולה שמירות!"

"אני לא רוצה לעלות אותך משפט על סירוב פקודה." אמרה לי המפקדת.

החלטתי לשחק את המשחק שלהם. "אני לא מסרבת לעלות שמירה. אני לא יכולה לעלות שמירה. יש לי פטור מריצות קפיצות ומסעות והעמדה במרחק של קילומטר ומשהו. ללכת עד לשם עם ווסט ונשק זה כמו לעשות מסע וזה כואב לי."
"את לא יכולה לעלות שמירה?"

"לא. זה כואב לי."

במשך כל אותו יום לא עשיתי כלום והמפקדים גם לא פנו אלי. לפנות בוקר העירו אותי לשמירה. ניסיתי להתקשר אל המפקדת שלי ואל הסמלת שלי- כן, בשלוש לפנות בוקר. אחרי שהן לא ענו לי נאלצתי לעלות את השמירה. במשך ארבע שעות ישבתי בעמדה חצי ישנה ואחרי שהחליפו אותי חזרתי לאוהל ונכנסתי אל המיטה להמשך היום. איש לא בא להעיר אותי לשמירה והמפקדים שמרו ממני מרחק. כשהחיילים של כיפת הרתק חזרו הם ספרו לי שלא היה שום מסע אל היעד ושהם לא סחבו דבר, כלי הרתק חיכו להם מוכנים לירי על הכיפה.

יום למחרת העקשנות שלי הניבה מעט פירות ויצאתי לעשות כיפת רתק לתרגיל פלוגה של אחת הפלוגות. על פי התוכנית הייתי אמורה להשתתף בכיפת רתק ואחר כך לנסועה חזרה אל הבסיס, אך המ"מ שלי החליט שאני נשארת איתם. אחרי שסיימנו לירות, התרגיל פלוגה הסתיים ופירקנו והעמסנו את הכלי רתק על הרכב נסענו לשטח אש אחר כדי לעשות את התרגיל פלוגה של הפלוגה שלנו. גם בתרגיל פלוגה שלנו היה רתק, אבל חיילים מפלוגה אחרת עשו אותו עבורנו ולכן אני לא יכולתי לירות במקל"ר ונשארתי מאזין.

 קצת לפני תחילת התרגיל בירי חיי קראו לי לעלות לכיפת רתק כדי לירות במקל"ר. עליתי לכיפה וגליתי שעל המקל"ר כבר עובדות שלוש חיילות צעירות מפלוגה אחרת.

"מה בדיוק אתם רוצים שאני אעשה?" שאלתי את המ"מ.

"תעמדי לידן ותעזרי להן."

"תביא לי פונפונים ואני גם אעודד אותן." אמרתי בציניות.

"אז תעזרי עם המק"כ."

"אני לא מוכשרת מק"כ."

"בסדר אבל צריך לפחות שניים על מק"כ ויש לנו רק חייל אחד כרגע. אם את לא עוזרת לו אז אסור לנו לירות בו."

אז התיישבתי ועזרתי עם המק"כ. המק"כ ירה כמו משוגע כל התרגיל , החצובה הייתה בלאי ובאמצע הירי החצובה קרסה ובכל זאת המשכנו לירות. הבנות שהיו על המקל"ר, מסתבר, באמת היו צריכות עזרה ולא ממש הצליחו לתפעל את המקל"ר, אבל אני לא הסכמתי ללכת לעזור להן בידיעה שאני בכלל לא אגע במקל"ר..

בתרגיל לילה לא השתתפתי. חייל שמוכשר על מק"כ לא יכל לעשות את התרגיל והצטרף לכיפת רתק. קפאתי מקור במאזין עד שהתרגיל הסתיים, קיפלנו את הציוד ונסענו לבסיס.

בוקר למחרת ביקשתי להיכנס מטבח במקום חיילת אחרת שכאבו לה הברכיים ולא יכלה להכנס, אז המפקדים הגאונים שלי הכניסו אותי ואותה יחד למטבח.

ביום חמישי רוב כל החיילים הבודדים ועוד כמה חיילים יצאו הביתה לסידורים ובקשות יציאה שונות. ביקשתי גם אני לצאת כי ידעתי שבשישי אני לא אספיק לעשות הכל עד כניסת שבת, אך כמובן שהמפקדים שלי לא אישרו לי.

קיוויתי שזה שיש לי מפקדת שהייתה בעבר משקית ת"ש יעזור לי עם הבעיות ת"ש שלי, אבל מסתבר שטעיתי. במקום להשתמש בידע שלה לעזור לי היא בחרה להקטין ראש ולהעמיד פנים שהיא לא יודעת את החוקים ואת הזכויות שיש לי כחיילת בודדה.

הייתי עצבנית ונסערת. החיילים בפלוגה ראו את זה ונגשו אלי לברר מה קרה, הם ניסו לעזור לי אבל לא ממש היה איך. גם המ"מ שלי שם לב לכך וביקש מהמפקדת שלי לבוא לדבר איתי.

הסברתי לה בפעם המי יודע כמה שבניגוד אליהם אני צריכה לעשות קניות לפני שאני מגיעה הביתה, להכין לעצמי ארוחת צהריים, לעשות לעצמי כביסה, לנקות את הבית ובנוסף לזה היציאה הבאה שלי היא לחתונה ואני צרכיה לקנות ליקרתה דברים. ועוד פעם נכנסנו למשחקי התחכמויות שהמפקדים שלי כל כך אוהבים. אז קודם כל המפקדת שלי חישבה לי את הזמן הגעה שלי הביתה ויוצא שאני מגיעה באחת עשה וחצי בצהריים (חייל בודד צריך להגיע לבית שלו לפני שתיים- עשרה בצהריים בימי שישי). הסברתי לה שוב את כל הדברים שאני צריכה לעשות והיא הציעה לי שהיא תבוא איתי.

"אני לא צריכה שתחזיקי לי את היד בזמן שאני עושה קניות." התעצבנתי עוד יותר, "אני צריכה שתבינו שבזמן שאתם תלכו לישון אחרי ארוחת צהריים שאמא שלכם הכינה לכם וכשהכביסה שלכם תיהיה כבר נקיה ומקופלת, אני רק אחזור הביתה מהקניות. ובזמן שאתם תישנו אני רוב הסיכויים אוותר על ארוחת צהריים ואתחיל בהכנות של ארוחת שישי ובניקיונות של הבית. וכשאתם תתעוררו מהשנ"צ שלכם ותתארגנו לארוחת שישי, אני אכניס את הבגדים שלי למכונה והלך לישון לשעה וחצי- במקרה הטוב.

"המ"מ רוצה שתדברי איתו." היא אמרה לי בסוף השיחה.

"אני לא מעוניינת לדבר איתו וגם לא איתך." לא הצלחתי לרסן את עצמי יותר, "אתם חבורה של ילדי שמנת מפונקים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם. אני מקווה שתהנו בערב שישי."

אז ביום שישי, אחרי עיקוב קל יצאנו מהבסיס ומשם נסעתי לת"א, חיפשתי נעליים לחתונה אבל לא מצאתי משהו מעניין, עליתי על אוטובוס לנתניה, זרקתי את התיק בדירה ומיהרתי לסופר, קניתי את הדברים שהיה חסר בבית וחזרתי לדירה, זרקתי את הבגדים לכביסה והתחלתי בניקיונות. בסביבות שלוש השותפות הגיעו הביתה ועזרו לי מעט בניקיונות. הלכתי לישון לשעה וחצי וקמתי התארגנתי ויצאתי אל חברה לבילוי לא מוצלח במיוחד.

היום ישנתי עד אחר הצהריים ואז רבצתי על הספה בסלון מול הטלוויזיה יחד עם השותפות. מחר אני צריכה להגיע רק בשתיים-עשרה לב"ש וחשבתי להוציא גימלים, אבל הרופא בביקור רופא כאן לא נותן גימלים גם אם אתה גוסס אז וויתרתי על כך.

ובחיי האזרחיים מה קורה?

כמו שכבר כתבתי- החמשושים האלו רוששו אותי כלכלית. בפורים יצאתי עם אחת השותפות לת"א. בדרך למועדון עברנו מול צומת השלום- לא עמדה שם הפעם שום חיילת.

סוף שבוע אחר כך יצאתי עם חברה למסיבה של כמה ילדים עשירים מרמת השרון. היה שם דיי משעמם.

סוף השבוע הזה יצאתי איתה שוב, תחילה העברנו לה (עוד חברה ושני ידידים שלה ואני) את הזמן בבייביסיטר שעשתה ואחר כך נסענו לבית של אחד הידידים. אין לי כוח לספר מה בדיוק היה שם- אני רק אגיד שזה היה גרוע, ילדותי ולא לטעמי.

מחר בסיס וביום רביעי או חמישי חוזרים לגבול. אני עדיין כועסת על המפקדים ודיי בטוחה שאני לא הולכת לסמוך עליה שוב שידאגו לת"ש שלי. מחר אני הלך לדבר על זה עם המשקית ת"ש בתקווה שהיא תוכל לעזור לי.

בערב פורים, קצת לפני שיצאנו, כתבתי קטע שאני מקווה לפרסם בפעם הבאה שאהיה בבית.

עד אז, לילה טוב ושובע נעים לכולם.