אני בפלוגה עם מ"פ שרוצה להעיף אותי, סמ"פ שהיה פעם
המ"מ שלי ולא ממש מחבב אותי (בלשון המעטה), רווקה, עם דלקת באגן שכבר ארבע
חודשים אומרים לי שעוד שלושה שבועות אני מחלימה ממנה, עכשיו גם הרופא המליץ להוריד
אותי למפקדה, התחלנו אימון ואין לי מושג מה אני הולכת לעשות בו ו... אם כל זה לא
מספיק המפקדת השקרנית שבגללה הודחתי מהקורס מכי"ם נכנסה אלינו לפלוגה בתור
סמלת
ע
ד מ ת
י ? ? ?
היינו רק שבועיים בבסיס- שבועיים שנראו כמו נצח, אבל שבועיים.
ביום שני נפגשנו בעשר בבאר שבע. אני קמתי בחמש בבוקר והגעתי כבר
בשמונה כדי לעשות בדיקות דם שהראומטולוג שלח אותי לעשות.
אז עלינו על האוטובוס ונסענו לבסיס למוצב החדש- מוצב שעברנו אליו
לפאקינג שבועיים וחצי! במוצב היינו בהתחלה תחת פיקוד של תותחנים ואחרי שהם התחלפו
היינו תחת פיקוד של פלח"ץ.
החדרים שקיבלנו היו במצב זוועתי. הצילינדרים של הדלתות היו שבורים ואי
אפשר היה לבגור את הדלתות של החדרים, המיטות היו שבורות ובחדר שאני והבנות היינו
בו היה כתם ענק של עובש על התקרה.
אז ביום שני כשהגענו לשם היינו עסוקים בלהתמקם ולהכיר את הבסיס ביום
שלישי התחלנו לעלות משימות ואותי (איך לא?) העלו מטבח. הטבחים היו ממש סבבה, אבל שטיפת
הכלים הייתה זוועתית. בלי מכונת שטיפה, אלפי גסטרונומים וכלי אוכל, צלחות, כוסות
וסכו"ם ובכל פעם שהיה נראה לנו שהינה סיימנו... בום! עוד ערמה של כלים
מלוכלכים לשטיפה.
יום למחרת לא העלו אותי משמישות כי נסענו למטווחים לאפס את הנשקים.
ארגנו את קו המטרות וכבר היינו מוכנים לירי כשהגיע המגד של תותחנים וביקש לטווח
באקדח שלו, ואם אפשר בבקשה שאנחנו לא נסתכל. כמו חיילים טובים וממושמעים נכנסנו אל
הזאב ונצמדנו אל השמשה הקדמית כדי לראות אותו יורה.
אחרי שהוא סיים את המטווחים שלו, חורר לנו חצי מהמטרות, הפיל עוד
שתיים ונסע התחלנו במטווחים שלנו. הבנים שהיו איתי היו מאופסים ומהר מאוד התחילו להציב
לעצם סתם מטרות ולנסות להפיל אותן כמה שיותר מהר. אבל אני הייתי תקוע עם נשק חדש
שיצא הרגע מהנשקייה ובנוסף גם כוונת לילה חדשה. אז לקח לי שלוש מקצים לכוונת יום
ועוד שלוש לכוונת לילה וכל זה עם מחסנית אחת שיש לי עוד שתיים מלאות שמחכות לי ליד
הזאב.
סיימתי את האפוסים ועליתי לקחת את המחסניות שלי שלהפתעתי התרוקנו
באורח פלא. הבנתי מייד מה קרה והסתובבתי אל שלושת הבנים שהיו איתי,
"אוקי, חבורה של קוקסינלים, תשלימו לי מייד את כל הכדורים."
הם התחילו לגמגם, להכחיש ולבסוף הלשינו על זה שרוקן לי את המחסניות.
לא הייתה קליטה בכל הבסיס למעט בעמדת שמירה (כאילו ממש מצפים שנשבור
שמירות).
הפעם הראשונה שעליתי שמירה הייתה באמצע הלילה, הסתכלתי דרך החלון של
העמדה וראיתי מסך שחור, כלום ושום-דבר! חושך מצריים- אם נהיה שנונים. במרחק של 500
מ' מהעמדה היה אפשר לראות את האור מהעמדת שמירה המצרית וזהו!
השמירה ה אה שלי הייתה בשעות היום וסופסוף יכולתי לראות על מה אני
שומרת. כלום! פלטה חומה שטוחה עם קצת שיחים. אז למה קיבינימט הציבו שם עמדה? כי
אנחנו בבסיס צבאי וזה הכיוון של הגבול אז צריך שיהיה מישהו ששומר שלא מנסים לחדור
מהכיוון הזה.
אז חוץ מהפעם ההיא שעליתי מטבח, מהיום מטווחים שהיה לי ומעוד יום אחד
שהייתי רץ-חמל טחנתי את העמדה ההיא ובגלל שזאת נקודת הקליטה היחידה בבסיס אז תמיד
היו שם אנשים שבאו לחפש קליטה ועל הדרך העבירו לי את השמירות.
האוכל בחדר אוכל שם היה מפנק וממש התחברנו לחיילים מפלח"ץ
והצטערנו לעזוב.
ביומיים האחרונים שלנו בבסיס הגיע כוח של כפיר שאמור להחליף אותנו,
ובגלל שהמכולות שלהם היו מתחת לעמדת שמירה היה חייב להיות בעמדה חייל שלהם שיסתכל על
המכולות- אז השמירות הפכו לאפילו פחות משעממות.
ביום רביעי הגיע הרופא למוצב. נכנסתי אליו למרות הפגישה הקודמת שהייתה
לנו (בה הוא אמר שהוא חושב שהכאב שלי פסיכולוגי בלע בלע בלע). הפעם הוא היה ממש
סבבה איתי וניסה לעזור לי להשיג את כל ההפניות שהראומטולוג ביקש שאצה אליהן.
"...והגשתי המלצה להוריד אותך למפקדה לתקופה." הוא אמר.
"מה?" שאלתי
"אני חושב שזה רק יעשה לך טוב ויעזור לך להחלים."
"מה בדיוק אני אעשה במפקדה?"
"רוב הסיכויים יתנו לך לעלות שמירות ולעשות תורנות מטבח."
"ומה זה שונה ממה שאני עושה פה?"
הוא לא ידע מה לענות לזה.... בינתיים אני נשארת בפלוגה.
ביום האחרון שלנו במוצב העירו אותי לשמירה של 8 עד 12 בבוקר. קמתי
והתארגנתי כדי לגלות שהרץ- חמ"ל עשה טעות ומי שהיה אמור לעלות לשמור כבר נמצא
בעמדה. כל היום ארזנו והעמסנו ציוד וניקינו את החדרים. בסביבות שמונה בערב הודיעו
לי אני עולה שמירה מ00:00 עד 04:00. ב21:00 המפקדת שחררה אותי לישון שלוש שעות
לפני השמירה. ב00:00 עליתי לשמירה והופתעתי לראות חייל מכפיר יושב שם על הרצפה עם
לפטופ(?!( וככה עברה לה כל אותה שמירה. ארבע שעות
ישבנו וראינו סרטים שמדי פעם אני מרימה את הראש ובודקת עם מישהו מגיע.
ירדתי מהשמירה ב04:00 והלכתי לישון. בשבע בבוקר העירו את כולנו כדי
לסיים להעמיס את הציוד, אמרתי ששמרתי בלילה ונתנו לי להמשיך לישון, אבל לא להרבה
זמן. בשמונה נכנסה המקפדת שלי לחדר ואמרה לי לקום. אמרתי לה ששמרתי בלילה וישנתי
שלוש שעות.
"ומה אם אלו ששמרו מם00:00 עד 04:00?" היא שאלה.
הייתי עוד חצי ישנה ולקח לי כמה שניות לקלוט, "מה?" אמרתי
מבולבלת, "רק אני שמרתי בשעה הזאת."
היא השתתקה ויצאה מהחדר ואני המשכתי לשכב במיטה. שלוש דקות אחר כך היא
נכנס הואמרה לי לחזור לישון, אבל גם זה היה לעוד ארבעים דקות.
בצהריים של אותו היום יצאנו לכיוון צאלים, בא"פ דרום. לא הרגשתי
ממש טוב ובעצירה שהייתה לנו בעין עובדת הקאתי פעמיים. הגענו לבא"פ בערב כדי
לגלות שהפלוגה שלנו צריכה לישון באוהלים ולא כמו שלוש פלוגות אחרות- בחדרים. פרקנו
את הציוד והתחלנו לסדר את הפלוגה. באותו ערב היה לנו מסע שבגלל האיחור של
האוטובוסים וההגעה המאוחרת לבא"פ התקצר מ4 ק"מ +2 ק"מ אלונקה למסע
של 2 ק"מ +1אלונקה.
כמובן שמייד עלתה השאלה עם אני משתתפת במסע. ביקשת כבר יומיים לפני
להתייעץ על זה עם הרופא. הפטורים שלי נגמרו, זה מסע יחסית קל ואני רוצה להשתתף בו,
אבל אני מעדיפה לקבל אישור מרופא מסתם להחמיר את המצב (מה גם שהקאתי פעמיים באותו
היום). המפקדת שלי נגשה לדבר על זה עם המ"מ שלי שהתעצבן ואמר שאני לא הוכלת
לראות שום רופא שכל מי שלא מסוג לעשות את המסע הזה לא צריך להיות לוחם בכלל.
הסמ"פ שלי שמע את השיחה וניגש לראות מה העניין, המ"מ והמפקדת שלי הסבירו
לו שהם לא יודעים אם להוציא אותי למסע כי אני עם דלקת חמורה באגן שנמשכת כבר ארבעה
חודשים...
"יש לה פטורים? לא! נגמר הסיפור- היא יוצאת." הוא אמר והלך
משם.
אז באותו ערב עליתי על וסט, בירכיות וצבעתי את הפנים- איזה כיף!!!! כל
כך התגעגעתי לזה וזה הרגיש לי כל כך טוב. עשיתי את המסע, ובקילומטר של האלונקה גם
נכנסתי מתחת לאלונקה. כאב לי רצח אבל המ"מ שלי השאיר אותי לידו בעזרת חבילת
שוקולד שהוא החזיק בכיס.
אחרי המסע פרשתי לאוהל, ארגנתי את הציוד, התקלחתי והלכתי לישון. בבוקר
עשינו מסדריי יציאה על האוהלים, סריקות קפדניות וניקיונות חולניים לקראת הביקורת
יציאה של הרס"ר ולבסוף, בשעה שתיים בצהריים, יצאנו (צפונים וחיילים בודדים)
הביתה. הדרומים והמרכז נאלצו לחכות עד שלוש- ארבע אחר הצהריים.
הסתבכתי קצת עם האוטובוס והרכבת והגעתי בסוף רק בשמונה הביתה. התרסקתי
על הספה בסלון ומייד נרדמתי.
ביום שישי יצאתי עם הבנות לשופינג. היו לי תווי מג"ד שהייתי צריכה
לבזבז ואין לי בגדים ארוכים, אז יצאנו לקניון והסתובבנו בו כל היום. בערב יצאתי עם
אחת השותפות לידיד שלה, שתינו אצלו כמו בהמות ורצינו אחר כך לצאת למועדון שלו (של
ידיד שלה). הגענו חצי שעה לפני הזמן למועדון והסתובבנו בחוץ, שותפה שלי חטפה מאנץ'
מטורף ונכנסה לאכול במקדונלדס ואני נכנסתי להקיא בשירותים שם.
מהר מאוד האלכוהול גרם לשתינו להרגיש ממש לא טוב, אז החלטנו לוותר על
המועדון ולחזור הביתה. הנהג מונית לנתניה נהג כמו חולה נפש וכל שניה עצרתי אותו
כדי לרדת להקיא. הגענו הביתה והתרסקנו במיטות.
למחרת התעורר כל הבית יחד. ישבנו בסלון עם כוס קפה וראינו סרטים.
השותפה שיצאה איתי לא הפסיקה להקיא והיינו חייבות להכריח אותה לשתות. דיברתי עם
ידיד שלי (הכפירניק) וקבענו להיפגש אצלו לים, גיטרה ובירה.
התלבשתי ויצאתי לכיוון ת"א ומשם הלכתי מעט ברגל. הייתי בדרך אליו
שפתאום מצאתי את עצמי באחד הרחובות הסמוכים לאצטדיון בלומפילד. לא יכולתי להתאפק
והלכתי לשם. הקפתי את האצטדיון שהיה ריק בשעה ההיא... כמה זמן עבר מאז שהייתי
שם...
מאחד הרחובות הסמוכים לבלומפילד תפסתי מונית אל הבית שלו. נפגשנו
והלכנו יחד אל הים.
הבילוי היה ממש כיף, עד הרגע שהוא העצבן אותי.
הגענו לים ואחרי שקנינו בירות, גנבתי לו בצחוק את הגיטרה והתווכחנו
איפה נשב- על החול של הים או על הדשא- התיישבנו על הדשא והתחלנו לנגן, לשיר ולשתות
את הבירות.
זייפנו והרסנו כמה שירים ברמה כזאת שאפשר לאסור או לפחות לקנוס אותנו
על כך ואז ירדנו להסתובב קצת על החוף. אחרי שהלכנו קמה דקות על החוף עלינו לנקודה
אחרת שם נשכבנו על הדשא, דיברנו ושמענו
שירים מהטלפון.
אחרי שעברנו לבת מעל הים כדי לראות את השמש שוקעת ואחרי שהשמש נעלמה
מאחורי מסך של עננים והבנו ששקיעה לא נראה היום. קפצתי על הרגליים ורצתי למטה אל
החוף, אך הוא לא רצה לרדת לחוף ורצה שנלך דרך הרחוב. נסיתי לשכנע אותו שיזרום קצת ויבוא
ללכת על החול אבל הוא קם והלך. ככה הלכנו במקביל אחד לשני שאני על החוף והוא על
המדרכה (כל כך עלוב!)
"תודיעי לי כשאת עולה (מהחוף)" הוא שלח לי הודעה.
"אם אני אעלה." כתבתי בצחוק.
"נו מה יש לך מה זה השטויות האלה?!" הוא שלח לי הודעה
עצבנית שגרמה לסבלנות שלי לפקוע.
אני אדם כזה. ספונטני, שעושה מה שעולה לו לראש באותו הרגע. קראו לי
אנוכית- לא אכפת לי. מי שיוצא איתי לבלות צריך לדעת שזה הראש שהוא צריך לבוא איתו.
בפעם הקודמת שנפגשנו זה בדיוק היה הראש של שניינו. יצאנו לאכול, שניה
אחר כך ירדנו אל הים, אחר כך נסענו לנתניה ואז יצאנו לטייל בחורשת אקליפטוסים ליד
הבית. פשוט זרמנו בשיא הספונטניות. אבל הפעם... גאד דמ- יט! זה היה פשוט מייבש
ומעצבן!
עליתי מהחוף ופגשתי אותו ברחוב.
"ממש עצבנת." אמרתי חצי בצחוק חצי ברצינות.
וזה גרם לא להיות משועשע מהרעיות שהוא הצליח להרגיז אותי (לא כזה קשה)
"עצבנת אותי ואני שונאת שמעצבנים אותי כי אז אני עצבנית וזה
מעצבן." אמרתי וזה רק גרם לו לצחוק ולי להתעצבן יותר.
ככה יצא שהלכנו לא יודעת כמה זמן בלי לדבר לאורך הרחובות עד שהוא נעצר
ליד איזו תחת אוטובוס ושאל אותי מה הקטע, "את ממשיכה עם הקטע שאת כאילו כועסת
עלי?"
"זה לא כאילו. אני באמת עצבנית עליך."
"טוב. יש פה תחנה ועובר פה אוטובוס לת"א."
"האוטובוסים כבר עובדים?"
"כן. יצאה שבת."
"טוב." אמרתי ופניתי לכיוון התחנה.
האוטובוס איחר, כמובן ואחר כך גם הרכבת והייתי עם בגדים קצרים אז
קפאתי מקור ועוד הייתי צריכה לעצור לקנות כמה דברים בדרך ומסתבר שעיריית נתניה
החליטה שקווי האוטובוס שעוברים ליד הבית שלי לא רלוונטיים במוצ"ש אז הייתי
צריכה לרדת שני רחובות מהדירה וללכת ברגל עם השקיות.... ועכשיו אני ישנה על הספה
בסלון כי כשהלכתי לישון בחדר וכתבתי במיטה זה ממש הפריע לשותפה שלי לישון. אז
במקום לדחוף אוזניות או אטמים לאוזניים ולעזוב אותי בשקט- כי שנייה לפני זה דיברנו
וסיפרתי לה עד כמה אני עצבנית על כל מה שקרה לי בשבועיים האלה – היא חפרה לי בקול
ילדותי ומעצבן שהקול של התקתוק על המקלדת מפריע לה.
ומחר אני צריכה לקום בחמש בבוקר ולנוסע לבאר שבע לעוד בדיקות דם.
ומסתבר שמחפשים אותי בקשר לתרומה של המח עצם כבר חודש והמ"פ ה________ לא
הפנה אותם אלי.
ביום חמישי לפני שיצאנו הביתה הייתי בשיחה עם המפקדת חדשה שנכנסה
אלינו למחלקה. היא הייתה משקית ת"ש ועשתה שינוי שיבוץ ולא הפסיקה לתחקר אותי
ולנסות להוציא ממני עוד ועוד פרטים על למה ומה קרה שאני חיילת בודדה. למזלי עברתי
חקירות קשות משלה (האחמסבאהאחמ). בזמן השיחה איתה קבלתי הודעה בווצאפ שצורפתי
לקבוצה.
החברים שלי מהקיבוץ פתחו קבוצה של כולם ונזכרו לצרף אותי. אותה חברים
שדיי שחכו ממני בשנה ומשהו האחרונות, שלא הזיז להם את השערות של התחת שלא היה לי
איפה לישון שבע חודש, שהייתי הומלסית, שנתקעתי בערב פורים בלי מקום לישון (באשמתם)
ונאלצתי לנסוע בטרמפים מפרדס חנה ועד ראשון.
מחקתי את עצמי מהקבוצה והופתעתי לגלות שהם צרפו אותי אליה שוב.
"מה כוסעמכ?" שלחתי להם.
"למה את יוצאת מהקבוצה?" קבלתי תשובה.
"למה לא?" עניתי
"לא יודע... כי זאת קבוצה של כולם." כתבו לי.
"כן... לא נראה לי." שלחתי, "מתי הפעם האחרונה שהיה
לכם אכפת ממשהו שקשור אלי?"
כמובן שלא קבלתי תשובה על זה.
"קיצר שבת שלום." כתבתי ויצאתי שוב מהקבוצה.
בקרוב מדריך שלי מתחתן. הוא אדם שמאוד קרוב אלי והוא הזמין אותי, כמו
את כל שאר החברים מהקיבוץ, לחתונה שלו. אני ממש רוצה ללכת לחתונה שלו מצד אחד אבל
מצד שני גם ההורים שלי וגם החברים שלי מהקיבוץ (אם ככה אפשר לקרוא להם) יהיו שם.
בהתחלה חשבתי ללכת עם בן זוג,
אבל עקב העובדה שאני דיי לבד עכשיו והאחרון שיצאתי איתו היה דיי כישלון... הרעיון
הזה ירד מהפרק.
קיצר, אני עצבנית, עייפה ואין לי כוח לאף אחד.
דברו איתי שיגמר לי המחזור הזה (למרות שעם כמות העצבים שאני צוברת יש
מצב שזה יקח איזה שנה ככה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: