איכשהו תמיד בלילה זה הרבה יותר גרוע. אם אני לא נרדמת עד כזה שתיים מקסימום אני יודעת שזהו, אני ערה עד שש בבוקר ולא עומדת להרדם עד שאני פיזית אקרוס מעייפות.

גם בלילה תמיד יש לי מין הבנות על דברים בחיים. כמו נניח - שאני לא מסוגלת להסתכל לאמא שלי בעיניים. אני לא בטוחה מתי זה קרה, אבל שמתי לב שבתקופה האחרונה אני פשוט לא מסוגלת. אני מסתכלת עליה ואני רואה אישה צבועה, שקרים. אני רואה אישה שגורמת למשפחה שלה לכל כך הרבה כאב והיא עיוורת לכל זה לחלוטין. 

אני רוצה לדבר איתה, וזה תמיד עומד לי על קצה הלשון, אבל אני פשוט לא מסוגלת. ברגע שאני רוצה להגיד משהו אני מרגישה את הגרון שלי נסתם ושאין לי אוויר ושאני עומדת להקיא. אז אני שותקת והולכת לחדר כדי לשבת בכוך ליד הדלת שלי עם הראש בין הברכיים עד שאני נרגעת.

אבל לפחות סיימתי עם העבודה שהרגה אותי מבפנים והפכה הכל ליותר גרוע. מצד שני, זה אומר שעכשיו אני אהיה אשכרה בבית ולא יהיה לי לאן לברוח.

אני רוצה להתמקד בלסדר את החדר שלי, לארגן את הכל מחדש וכמו שצריך. כי הבאלגן אוכל אותי מבפנים וגורם לי להרגיש אפילו יותר חרא עם עצמי.

קבעתי לי גם תור לרופא הילדים שלי. אמנם אני כבר בת 18, אבל אני לא מבינה בזה, והאתר הפנה אותי ישר לרופא הילדים אז אני לא עומדת להתווכח. אני מקווה שהוא באמת יחדש לי את ההפנייה.

אני גם רוצה לצבוע את החדר שלי, נמאס לי שהוא כזה לבן. אני רוצה לקנות כתום פסטל או טורקיז פסטל או סגול לילך ולצבוע את הקיר ליד המיטה שלי. כי כשאני מסתכלת על הלבן הוא מדכא אותי, ונמאס לי. אולי אני אצבע אותו עם אקריליק, זה רעיון רע, אבל אין לי באמת את הכסף להשקיע עכשיו בצבע. אולי בעשירי לחודש.

שזה עוד קטע. אני קורעת את התחת שלי בשביל שהמשכורת שלי תכסה את כל ההוצאות שלי, ואז ההורים שלי לוקחים לי חצי ממנה. עכשיו, זה סבבה. אני מבינה. אבל אני לא באמת יכולה להגיד להם לא, לא משנה למה זה, והם לא יחזירו לי את זה אף פעם, וזה אנוכי מצידי אבל אני הייתי צריכה את הכסף הזה. ואני לא מדברת על כסף קטן. כל משכורת שאי פעם קיבלתי מהעבודה בבריכה תמיד הלכה חצי אליהם. הם חייבים לי כרגע בערך חמשת אלפים שקל. וזה דיי מעיק. כי יכולתי עם הכסף הזה לקנות פלאפון חדש ונורמלי, ולא לקפוץ בין פלאפונים מקרטעים ולהשאיר בהם פיסות קטנות של זכרונות שיעלמו ברגע שהפלאפון יהרס. כי הוא נדון להרס, הוא ישן ועתיק והייתה סיבה שהפסקנו להשתמש בו. 

מה שכן - דבר חיובי! גיליתי תחביב שלי. זה מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון הוא שאני אוהבת לדעת מידע על אנשים. פשוט מערכות היחסים והאינטראקציה ביניהם מרתקת אותי. בגלל זה נגיד אני כל כך מסוקרנת לגבי טיב מערכת היחסים של המחנך שלי והמורה שלי להיסטוריה. או מערכת היחסים של ידיד שלי עם האקס שלו, או של חברה שלי עם החבר שלה, או זוג חברות שלי שמכירות מהגן והן בסטיז כבר נצח. בהתחלה חשבתי שזה רק המחנך שלי מסקרן אותי, ואז הבנתי שלא. באופן כללי אינטראקציה של אנשים אחד עם השני ומערכות היחסים שלהם מרתקות אותי. ואני אוהבת לדעת. אם יתנו לי את האפשרות לשאול אנשים שמסקרנים אותי את כל השאלות שאני רוצה לדעת הם יסבבו בעיקר סביב זה. 

החלק השני הוא, שחוץ מלדעת דברים על קשרים חברתיים של אנשים, אני נורא אוהבת לתת לאנשים דברים. אבל דברים בעלי משמעות. זה לא חייב להיות משהו מגה מיוחד, אבל דברים שאני יודעת שיגרמו לאדם שמקבל אותם לחייך. וזה לא רק חברים טובים שלי, אז נכון, קניתי לדנה מדבקות של דיסני כי נשאר לי כסף בכרטיס הנטען שלא היה לי מה לעשות איתו, וזה נשמע הגיוני כי היא החברה הכי טובה שלי כבר המון זמן, אבל זה גם עם אנשים שאני לא כל כך מכירה או בקשר טוב איתם. לדוגמא - קניתי למישהי בועות סבון של ספיידרמן כי היא פרסמה על זה פוסט באיזה קבוצה ובמקרה כשהייתי בחנות היו ליד הקופה כאלו, אז אמרתי, היי אני רואה אותה בכאמ״י אז למה לא? 

או שהתבדחתי עם מישהי על להדפיס חולצות עם הטקסט של איזה סרטון ביוטיוב. ועכשיו אני באמת הזמנתי חולצות כאלו בהדפסה אישית. ואני והיא אפילו לא מדברות כמעט בכלל. 

הדברים הקטנים האלו עושים לי כל כך טוב בלב, כי לראות את החיוך של מישהו שרואה שחשבת עליו שווה את הכמה שקלים האלו. ולמי אכפת שבקושי דיברנו אם בכלל?

זה כמובן נעשה במידה, ואני לא מרעיפה על אנשים מתנות סתם ככה, אבל כשזה מתאפשר וזה לא יקר מאוד, אז למה לא?

בנושא אחר - צהל זונה. למה? כי הוא לא מוכן לתת לי תאריך גיוס ומשאיר אותי תלויה באוויר. הייתי אמורה לעשות שנת שירות, שזה נהדר. אבל אז ויתרתי עליה מסיבותיי שלי, ואיתה גם התבטל לי הדחש, כי אין שום סיבה שאתגייס באוגוסט 17 אם אני לא עושה שנת שירות. סבבה. עבר כמעט חודש וניסיתי לברר מה עם התאריך החדש ולנסות להבין מה קורה איתי מכאן ואף אחד לא יודע. כלום. שום דבר. נאדה. חבורה של חסרי תועלת

אני מצליחה לרוב להתעלם מעובדה שיש לי קראש עליה. ושאני רוצה אותה. אבל אז היא שולחת לי הודעה מסלובקיה כשיש לה בקושי חיבור לאינטרנט ואני נמסה. 

החיים שלי הם באלגן, אבל לפחות לא סוגרים בסוף את מכון וולקני שזה נחמד

פרסמתי שלוש פעמים בחודש אחד, אני רוצה לקרוא לזה חזרה לישרא, אבל מצד שני אני פה רק כשחרא לי ויש לי הרבה לפרוק וזו לא מערכת יחסים בריאה. 

עברה חצי שנה כמעט מהפוסט הקודם שלי, ועדיין שום דבר לא השתנה. הכל רק החמיר במקום מסויים. 

אני מרגישה שאין לי מטרה, אני לא מתקדמת לשום מקום והכל מרגיש... מיותר? אני מנסה הכי שאפשר לצאת עם חברים או לעבוד ולהסיח את דעתי, אבל אני מוצאת את עצמי לא מעט מרגישה חנוקה גם כשאני עם חברים, כי אני רוצה לבכות, אבל אני לא אמורה לבכות.

ואני לא ישנה, זה החמיר במהלך התקופה האחרונה, אני ישנה אולי ארבע שעות בלילה במקרה הטוב, במקרה הרע אני נרדמת מתישהו בחמש בבוקר. וזה מתיש אותי, ואני לא מצליחה לשנות את זה.

אני רוצה ללכת למעבדת שינה, הרופא שלי כבר הפנה אותי לאחת עוד לפני כמעט שנה וחצי, אבל לא הלכתי, כי מעבדות שינה זה רחוק. והייתי קטינה וצריכה הורים. ועכשיו בדקתי עוד קצת על מעבדות שינה, ומסתבר שהבדיקה עצמה היא לישון שם, ואין מצב שאני אוכל לעשות את זה בלי שההורים שלי ידעו, כי הם טוענים שאני מגזימה ושאני סתם מחפשת בעיות. ובכל מקרה יש מעבדות כאלו רק בחיפה וחדרה. אני לא מכירה לא את חיפה ולא את חדרה אז לבד אני אאבד שם.

ואני כל כך עייפה, אני מותשת וזה אוכל אותי מבפנים.

מכירים את ההרגשה הזו שאתם פשוט רוצים שמישהו יחבק אותכם לכמה דקות רצוף? בלי להגיד כלום, פשוט יחבק אותכם ויתן לכם לדעת שהוא שם בשבילך? אז ככה אני מרגישה בערך 24/7 וזה מרגיש כאילו כל רגע אני עומדת להתפורר.

אני צריכה לדבר עם אמא שלי, כי היא הגורם המרכזי לרוב הבעיות שלי כרגע, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי. והכל רק מחמיר מיום ליום. ואני מרגישה שכבר חפרתי על זה לחברים שלי כל כך שנמאס להם לשמוע. אבל אני לא יכולה שלא לדבר על זה כי לא מעט פעמים זה מה שגורם לי להרגיש כאילו אני טובעת. אז אני מדברת איתם, ואז אני מרגישה אפילו יותר רע אחר כך, כי אני מעיקה. ולמי יש כוח לשמוע שוב ושוב על זה שאני לא מצליחה להתמודד יותר ושאמא שלי הורסת לי את החיים?

ועכשיו גם יש מישהי שאני רוצה, והכל היה יכול להיות נהדר, כי היא אוהבת אותי, והיא רוצה אותי, ואני דיי מחבבת אותה, אבל. היא לא טובה לי. אני יודעת את זה. ואנחנו גם לא יכולות להיות יחד, כי יש לה חבר. והכל זה באלגן אחד גדול שאני אפילו לא מנסה להתקרב אליו כי יש לי מספיק באלגן גם בגלל זה. אבל אני מנסה להכניס לעצמי לראש שזה לא משנה, כי בסופו של דבר, במקרה הזה דנה מאוד צודקת - אם היא אומרת לי שאם לא היה לה חבר היה יכול לקרות בינינו משהו, מה מבטיח לי שכשנהיה יחד היא לא תגיד את זה למישהי אחרת? ואני רק אפגע מזה. ואני לא רוצה. אני לא חושבת שמנטלית אני אצליח להתמודד גם עם זה.

ואני רוצה להאמין שיום אחד הכל יסתדר, ואני כל כך מנסה שלא לאבד תקווה לגמרי ולשקוע ברחמים עצמיים ופשוט לוותר, אבל בכל פעם שאני חושבת שדברים מתחילים קצת להסתדר, הכל מחמיר מחדש.

מישהו יודע אם אפשר לקנות באיביי חיים נורמלים?