מה היה החלום האחרון שאת זוכרת שחלמת?
אני זוכרת במעורפל, וגם מה שאני זוכרת חסוי יחסית כי.. הממ.. טוב, יש דברים שאני לא מוכנה להודות בהם עדיין .__.

באיזו הרגשה התעוררת ממנו?
כאב, כאב לי כי רציתי שזה לא יהיה רק חלום ><

יש לך יותר חלומות נעימים או סיוטים?
לא יודעת בדיוק.. לפעמים גם מה שאמור להיות נעים הוא בעצם סיוט בשבילי כי זה כואב מאוד אחר כך אז...

יש לך חלום שחוזר על עצמו?
כן, אחד שאני זוכרת במיוחד, לאחרונה הוא לא חזר בכלל אבל כשהייתי קטנה הייתי מתעוררת בוכה ממנו,
הוא עליי ועל האחיות שלי ועל אמא שלי, שאנחנו מתחבאות במין מקלט קטן כזה אפור, עם תקרה משופעת ואז יש צונאמי ענק ואני ואחיות שלי קוראות לאמא שלי להיכנס והיא רוכבת על אופני כושר בגלל זה היא לא מתקדמת ולידה(או מאחוריה לא זוכרת בדיוק) יש עוד מישהו שלא הצלחתי לזהות ואני שומעת אותנו צורחות לה להיכנס.. ואז אני תמיד מתעוררת כשהגל כמעט שוטף אותה ._.

יש חלומות שיש בהם אותם מוטיבים?
הממ.. לא יודעת אם זה בדיוק מוטיבים אבל יש לי הרבה חלומות על דברים שאני שומרת בבטן ולא מספרת לאף אחד, הכוונה דברים שאני שומרת בסוד לעצמי והם הופכים לחלומות בלילה .-.

אם את זוכרת את החלומות שחלמת האם זה משפיע על היום שלך?
כן, כי קשה לי לשכוח אותם לפעמים...
אבל זה גם תלוי איזה חלום...

האם יצרת קשר עם מישהו רק בגלל שחלמת עליו?
לא.. האמת שהתרחקתי ממישהו רק בגלל שחלמתי עליו כדי להפסיק את זה(את החלומות)

האם החלומות שלך מנהלים אותך?
לא, או.. לפחות לא שידוע לי...

אם היית יכולה לתכנן את החלום שלך איפה הוא היה מתרחש? על מי או על מה היית בוחרת לחלום?
הו וואו, טוב.. זה מתקשר לשאלה הראשונה, אני יודעת מה הייתה התשובה שלי, אני פשוט לא מוכנה להודות בה, כי.. טוב.. נו.. אתם יודעים, יש דברים שאתה מודה בהם רק כשכבר אין לך ברירה, וכרגע יש לי ברירה אחרת של לא להודות בזה .__.


לילה טוב וחלומות פז
לילה טוב 3:

***, בבקשה.
את לא יודעת כמה קשה לי לכתוב את זה, להודות במה שאני באמת מרגישה, אבל אני לא יכולה שלא.
את בן אדם מדהים והאמת? שרציתי להיום החברה הכי טובה שלך.
מי שתוכלי לסמוך עליה תמיד.
לדבר איתה על הכל,
אבל אני לא.
אבל לעולם לא יהיה.
וגם חברה טובה שלך אני לא אהיה.
כי זו אני, ילדה שתסבול.
אני יודעת שאני לא מאוד חשובה לך,עובדה, כמעט את כל השיחות שלנו אני התחלתי, ואת פשוט מתמודדת איתי, עם העלוקה.
אני גם לא רוצה לדבר איתך על הבעיות שלי כי.. טוב, אני יודעת שיש לך מספיק אנשים להתמודד איתם, אנשים יותר חשובים לעזור להם..
וחוץ מכמה רגעים קטנים שנשברתי בהם (אולי פעמיים שלוש) את לא באמת מכירה אותי...
וזה כואב.

את לא מבינה את זה, אבל זה כואב.
והאמת? שאפילו אני לא מבינה למה נקשרתי אלייך ככה, זה פשוט.. קרה.
כשאני מדברת עם ___(שאני ממש אוהבת והיא סוג של החברה הכי טובה שלי) זה כיף אבל.. היא לא את.
לא יודעת... משהו בך פשוט עובד ולטובה, גורם לאנשים חבב אותך.
אני כותבת את זה ומנסה להרגיש הקלה אבל המועקה רק נעשית גדולה יותר ויותר.
כשאני מדברת עם ___ זה נחמד, משחרר, ואפילו פעם אחת ממש באמת נשברתי ודיברתי איתה באמת מהלב, אבל האמת? שכל הזמן ליכסנתי מבט לכיוון התמונה שלך ורציתי לעשות את השיחה הזו איתך.. שאת תתמכי בי...
פאק, קשה לי, אני מודה בדברים שלעצמי לא הסכמתי להודות בהם...
משהו בזה שאת *** גורם לי חבב אותך, לרצות להיות בקרבתך... וזה מטומטם ואידיוטי והלוואי שהתחושה הזו הייתה נעלמת והייתי יכולה להרגיש נינוחה... אבל.. היא פשוט לא, היא נשארת מעצבנת והורסת.
אם הייתי יכולה להתחיל הכל מחדש, לנסות לפחות.. אולי הכל היה שונה.. אבל.. לא יודעת.. זה קשה.. 
בבקשה, את יכולה לנסות לפחות לאהוב אותי? לתת לי את התחושה שבאמת אכפת לך? 

פוסט פריקה נטו, ה*** מדבר על מישהי אחת וה___ על מישהי אחרת, כמות הסימנים היא לא באמת כמו האותיות בשם...

וכן, אני יודעת שלפני שניה פרסמתי פוסט, אבל זה קשור לאותו נושא, אבל.. זה יותר פריקה.. אז.. לא יודעת טוב?! תזדיינו אני אפרסם כמה פוסטים שאני רוצה!

כשהכרתי אותה ידעתי שאני רוצה להיות חברה טובה שלה.
דיברנו המון, הכרתי אותה והיא הכירה אותי.
אם לא הייתי מדברת איתה שלושה ימים ברצף הייתי מרגישה רע.
ואז התחילה התחושה שאני נדבקת, תמיד אני הייתי מתחילה את השיחות, ומזה נוצר הריחוק.
כל פעם שרציתי לדבר איתה עצרתי את עצמי כדי לא להידבק.
פחדתי לאבד אותה.
ואז הכרתי מישהי אחרת, איתה הכל היה אחרת, לפעמים היא התחילה את השיחות, לפעמים אני, הרגשתי טוב, אבל עדיין ממש התגעגעתי לחברה הקודמת.
אנחנו עדיין מדברות, אבל פחות, הרבה פחות.
אני מרגישה כל כך רע בגלל זה..
אני כל כך מתגעגעת..
איך אפשר להחזיר את זה?
אני כל כך מתגעגעת למה שהיה פעם, לפני שהתחלתי להרגיש נדבקת, לפני שהתחיל הריחוק.

ישבתי על יד המחשב, עייפה ומרוטה מאירועי היום.
הכנתי את שיעורי והתכוננתי לישון, לא הצלחתי אפילו לחשוב על מה שמחכה לי מחר בלי שראשי יתחיל לכאוב ורקותיי יפעמו בכאב.
ואז, רגע לפני שסיימתי הרגשתי כאב חד מפלח את שכמותיי, הכל נעשה מעורפל ועצמתי את עיני.
מספר שניות אחר כך פקחתי אותן ולא האמנתי.
החדר שלי התעצם למימדים עצומים, התאפקתי לא לצרוח, כי ידעתי מה קרה.
השתנתי, אני סוף-סוף ילדת פיות.
ניסיתי לרפרף בכנפיי אבל לא הצלחתי, הן היו נוקשות וכמעט בלתי ניתנות להזזה.
הלכתי בעדינות לכיוון דלת החדר בידיעה שיש שם מראה כך שאוכל לראות איך אני נראית עכשיו אבל לא חשבתי על זה שהיא התעצמה כמו שאר הדברים,
אז התקרבתי בזהירות לפינתה המרובעת ובהיתי בעצמי.
כנפיי אומנם הרגישו נוקשות ובלתי ניתנות להזזה אבל זו הייתה רק תחושה, הן נראו עדינות ודקיקות אפילו יותר מנייר.
הן היו בצבע ארגמן כהה, מעט שקופות וגדולות.
הלבוש שלי השתנה, מטריקו ביתית פשוטה לשמלה מדהימה ועוצרת נשימה.
צבעה היה בורדו עדין, היא הייתה בעלת כתפיות עבות, שנצמדה באזור החזה ומעט מתחתיו ולאחר מכן הייתה רפויה ובעלת קפלים עדינים לאורכה.
מה גם שבמקום נעלי הבית הפרוותיות שלי היו על רגליי זוג נעלים שדמו לנעלי בלט, בצבע אדום כהה, בעלות סוליות רכות ודקות.
ובשילוב עורי הכהה מעט זה היה נראה מדהים.
הרגשתי חזקה.
שמעתי דפיקה חלושה על חלוני והבנתי שהצרצרים באו, אבל טעיתי.
במקום שלושה צרצרים ירוקים שיגיעו כמו שהזהירה אותי אמי הייתה שם פיה.
תלתליה הערמוניים קפצו בעדינות מסביב לעינייה הכחולות הענקיות.
"שלום לך, סאמרה, אני קמליה" היא אמרה בקול פעמונים נעים.
"ש...שלום... הצרצרים.." מלמלתי בחוסר הבנה.
היא צחקה מעט ואמרה "אני מניחה שמישהו כבר סיפר לך? אם כן הוא מעט טעה, אבל טעות אנוש ברורה מאוד, מה שקרה היום הוא לא רגיל."
"לא... לא רגיל?" גמגמתי בתהיה, מה קורה כאן?
"האם תרשי לי לאבק את כנפייך לפני שאסביר? ככה שנוכל לעוף לארץ-קסם, שם בבית הישיבות אסביר לך הכל" היא אמרה ברוך.
"בטח..." אמרתי והפניתי לה את ראשי.
היא הוציאה מכיסה נרתיק קטן גדוש אבקה נוצצת ופיזרה מעט על כנפיי, היא עיסתה אותן ואז אמרה שזהו.
ניסיתי שוב לרפרף בהן והפעם הן היו קלילות והצלחתי להזיז אותן ומתוכן נשרו פרחי שושן אדומים קטנטנים שממבט מדוקדק יותר ראיתי שגם נצצו.
"וואו" לחשתי.
 קמליה צחקקה והתעופפה ואני באינסטינקט לא מודע עופפתי אחריה.

וזו הייתה ההתחלה של ההפיכה שלי לפיה.
לפיה החזקה ביותר בתולדות ארץ קסם, הפיה שעתידה להחליף את קמליה, סאמרה.
הפיה השחורה. 

מכירים את זה שאתם שומעים שיר שכל כך מדבר אליכם ובלי שאתם אפילו שמים לב אתם מתחילים לבכות?
השיר מזכיר לכם כל כך הרבה שהזיכרון מציף אותכם, אתם מרגישים אפופים בהשפעה שלו, במה שהוא עושה לכם ומתחילים לבכות.
וכשאתם שמים לב שאתם בוכים אתם פשוט ממשיכים כי קשה להפסיק.
אתם מנסים להחליף שיר, להפסיק לבכות אבל אתם לא יכולים, הזיכרון הזה כל כך חשוב, כל כך קשה, שאתם לא מוכנים לוותר עליו ולמרות שאתם יודעים שהוא יעשה לכם רע אתם תמשיכו לשמוע אותו שוב ושוב ושוב.
ואז זה נגמר, אתם מדברים עם אנשים, נרגעים, עוברים את זה, שומעים דברים אחרים, חושבים על דברים טובים יותר או פחות.. ומחייכים.
אבל זה לא באמת נגמר, כי ברגע שאתה תשמע את השיר שוב אתב תיזכר בהכל שוב, גם בזיכרון וגם במה שקרה בעקבותיו, ואם זה קורה ליד אנשים, אתה תסתיר ככל יכולתך את הדמעות את הרגשות ותתמודד איתם אחר כך, בזמן שתהיה לבד.

אני בוכה מהמון דברים, אבל במודע, אני יכולה לגרום לעצמי לבכות כשבא לי.
אבל כשאני באמת צריכה לבכות, כשרע לי, כשעצוב לי, אני לא יכולה.
אני מנסה, ולא מצליחה.
יורדת לי דמעה אחת בקושי וזה נגמר.
לפחות מכיוון הדמעות, אבל ההרגשה עדיין כואבת.

לפני כמה זמן, ימים או שבועות, אני כבר לא זוכרת, הזמן מתערבב לי בראש.
קרה לי בדיוק דבר כזה, שמעתי שיר, התחלתי לבכות בלי לשים לב, ולא הצלחתי לגרום לעצמי להעביר אותו.
נתתי לו להציף אותי, למלא אותי, לתת לי להרגיש שלמה באותו הרגע רק בגלל עצם בזיכרון.
נזכרתי בחברה שלי, שמתה, במה שעבר עלינו בחודשיים שהיינו חברות, בהכל.
באותו רגע, הרגשתי שלמה, כאילו היא איתי שם ומחזקת אותי כדי שההרגשה הרעה תעבור, ובגלל זה לא הסכמתי לעצמי להעביר שיר, נלחמתי על להשאיר את ההרגשה הזו, עם השלמות הנפשית הזו הרגשתי מסוממת, מאושרת.
אבל דיברתי עם חברה שלי, מ' -ממש אין לי סבלנות לשמות אז תתמודדו- והיא הרגיעה אותי קצת..
העבירה לי את התחושה השלמה הזו ואחריה הרגשתי כל כך שבורה, החלל שהמוות של חברה שלי השאיר נעשה גדול יותר, כואב יותר.
לרגע הבנתי למה לנרקומנים כל כך קשה להיגמל, ההיי הזה שאתה נכנס אליו כל כך טוב.
ואחרי זה אחרי שנרגעתי והפסקתי לבכות ניסיתי שוב לשמוע את השיר ולהיזכר -יום אחרי בערך-, ונזכרתי אבל עצרתי, לא הסכמתי לעצמי להיזכר שוב ככה, להעמיק פנימה לתוך הזיכרון הזה שוב כמו בפעם הקודמת, ולאט לאט להיכנס לדיכאון.
אני עצרתי את עצמי משוב להיכנס לזה, משוב להעמיק את החלל שנשאר בלב שלי מהמוות שלה.

כשאני שומעת שירים רוב הזמן בא לי לבכות, קשה לי, ואנשים לא מבינים את זה.
הם חושבים שזו רק מוזיקה, שזה כלום.
הם לא מבינים שבשבילי ואני בטוחה שלעוד המון אנשים, מוזיקה זה הדבר הכי חשוב.
הכי רגיש.
הכי.. הכי אתה.

אני אסיים את הפוסט הזה עם שלושה שירים,
השיר הראשון - השיר ששמעתי בזמן שכתבתי את הפוסט.
 

השיר השני - השיר השעלה לי את הזיכרון של חברה שלי.
 

השיר שלישי - אחד השירים האהובים עליי, שמעתי אותו ואת so far away באותו רגע ובכיתי כל כך הרבה.
 

shelly

הכעס שרף את הגוף שלי מבפנים, זרם בעורקיי לכל חלק בגוף, לכל נים ונים, לא נותן לי להרגע.
זו הייתה תחושה של רעל בגוף שמעוור אותי, מתפשט בכל בגוף עד שכבר לא נשאר לו מה להרוס.
ראיתי אותו, ראיתי אותו יורה בה.
ראיתי אותו יורה בה, ועכשיו יש לי הזדמנות לנקום.
הכעס עיוור אותי ולא היה לי אכפת. 
הכל היה מלוכלך בשנאה יוקדת לאדם הזה, מי שהרס אותי, מי שהשחית אותי.
באותה שנייה כשהנוזל הלבן התפשט בתה הצלול, משאיר אחריו קווים לבנים בדוגמאות תחרה לא ידועות ידעתי שזהו, הגיע הרגע.
סבלנותי פקעה ובעזרת מקל זכוכית דקיק ערבבתי את התמיסה הלבנה בתה והגשתי לו אותו.
היה לי קשה שלא לרעוד ולחנוק אותו בו במקום, אבל רציתי שהוא יסבול.
שהוא יסבול כמו שאני סבלתי, תחושה איטית של רעל שמתפשט בגוף שרק מחפש נקמה, אבל הוא לא ימצא את הנקמה שלו, הוא ישאר רק עם הרצון העז והמעוור הזה ולא יותר.
ואז הוא שתה את זה, הכל, עד הטיפה האחרונה, ואז זה התחיל להשפיע, הוא נעשה ישנוני והצעתי לו בחביבות מוגזמת ללכת לשירותים, כל נגיעה שלו שליחה בגופי עוד זרם של כעס שהדחקתי בעזרת מחשבות על מה שיקרה לו, כל מילה שלו עשתה לי חשק עז לצרוח עליו ולהטיח בו הכל, אבל הדחקתי.
הנקמה עוד תגיע.

אין לי מושג למה כתבתי את הקטע הזה.
באמת שלא, סתם אני עצבנית וחוץ מלתקוע את הראש בקיר או לבעוט בו או לזרוק על אחותי לבנה לא מצאתי פתרון אחר.