מי ידע שלשרוט את עצמך כואב אפילו יותר?
לעזאזל. אני מתעבת את יום כיפור. הכל צף אי אפשר להתחמק מזה.

השנה אפילו לא חשבתי על לברר מתי האזכרה. לא חשבתי על ללכת לבית כנסת. לא חשבתי על כלום.

ואני מפחדת. אני מפחדת שאני שוכחת. אותה. את מה שהיא הייתה.

כבר שכחתי יותר מדיי. אני לא רוצה להפסיד עוד.

כואב לי. כל כך כואב לי.

כל דרך אפשרית לבריחה נעלמת. ואני נשארת לבד. חושבת. מנסה. אבל המחשבות רק מבלבלות אותי יותר. 

וכשהריק שולט לי בראש קשה לי יותר. אני חושבת מחדש. והמעגל הזה לא נגמר.

ובכל זה אין מקום לדמעות. אסור לאף אחד. לעולם. לדעת שאני בוכה. 

שלי היא חזקה.

דברים הם קלים יותר לשלי.

לשלי לא קשה.

אסור לבכות. אסור להראות חולשה. 

אין לי זיכרונות. ומה שיש הוא כל כך חסר משמעות שזה נוראי. רק דפים. 

דפים וכתבות. מילים של אנשים שלא יודעים. שרק עושים. לא חושבים.

שבע שנים.

כמה כאלו עוד אעבור עד שכבר לא אעמוד בזה? עד שהזכרונות יהיו מועטים מדי. שזה יהיה קשה מדי. כשיימאס לי לעבור את זה כל שנה ושנה.

והדבר המפחיד ביותר הוא? שאני באמת, באמת לא יודעת.

?Shelly