אני לא לסבית, אבל אני גם לא בי.
אני נמשכת לבנים, אבל אוהבת בנות.

זאת אומרת, שלבנות, אני מסוגלת להרגיש גם משיכה רגשית וגם משיכה מינית אבל לבנים.. אני מסוגלת להרגיש רק משיכה מינית בלי שום רגש באמצע, אבל גם אז, נורא קשה לי להרגיש משהו שכזה למישהו, זו גם בערך הסיבה שהחלטתי לוותר על בנים לחלוטין. כי להיות עם מישהו שאני לא באמת אוהבת ורק נמשכת אליו מינית זה חסר טאקט ורגש לחלוטין.

אז אני לא בי, אבל אני גם לא לסבית, אני באמצע.

ולמי ששואל למה אני לא בי, ביסקסואלים נמשכים מינית ורגשית גם לבנים וגם לבנות, אצלי, זה לא ככה.
עכשיו, אם שואלים אם אני לסבית או משהו(כמו נגיד כשכמה בנות שהייתי איתן בפעילות כלשהי ראו שאני מבינה הרבה על להט"בים) אני אומרת שאני לסבית. לפחות עכשיו, פעם הייתי אומרת שאני בי. זה הרבה יותר פשוט להסביר את זה ככה.

וזה משהו שאני ועוד חברה ממש טובה שלי חולקות במשותף, המשיכה הזו.

בכללי, אני והיא אני דומות ומתואמות בצורה מלחיצה. אבל זה גם ממש עזר לנו להפתח אחת אל השנייה עמוקה יותר, והתקרבנו נורא מהר ועכשיו אנחנו מדברות על הכל, תמיד. גם אם זה ב2 בלילה. ואנחנו מכירות רק ארבעה חודשים פחות או יותר והיא כבר יודעת עליי יותר מכל אחד. 

וזה תמיד משעשע אותי, שאם לא הייתי מצטרפת לקאסט בקיץ, כנראה שלעולם לא היינו מכירות~

סטיתי מהנושא, בכ"מ כששואלים אותי אם אני לסבית או משהו, אז נגיד הבנות ההן, הן שאלו אותי איך אני הבנתי או ידעתי שאני לא נשמכת לבנים, והן אמרו לי ש"מה? אין סיכוי!! כלום? את לא נמשכת לבנים בכלל?? אין מצבב!!" וזה גרם לי לחשוב על אחת מהשיחות עם ענבר(המוזכרת למעלה) ונזכרתי בפעמים שהיו לי קראשים על בנים, ולכולם היה כמה מכנים משותפים:

• לפני שהרגשתי אליהם משהו, תמיד לפני זה(יכול היה להיות שנה לפני ואפילו חודש אחרי) מישהי אחרת הייתה אומרת לי שהיא אוהבת/מחבבת אותו.
הסיבה הפשוטה לזה, שרק אחרי שמישהי אמרה לי שלה יש/היה קראש כלשהו עליו, הוא הסתמן לי בראש כמישהו שזה יהיה "הגיוני" לאהוב ואז ידעתי שאם אני אגיד שיש לי קראש עליו ירדו לי מהגב. 

• אף פעם לא קרה שבאמת עשיתי עם זה משהו, וזה לא כי פחדתי או משהו, כי אף פעם לא באמת רציתי שזה יקרה, רציתי שיקרה משהו אבל בסופו של דבר עם עצמי, ידעתי שאם זה באמת היה קורה זה לא באמת היה גורם לי להרגשת אושר כלשהו ולהגרשה כזו של "סוף-סוף אנחנו ביחד! וואו, כל כך חיכיתי לזה!"
• הם כמעט תמיד היו בלתי מושגים. משמע? אקסים של חברות שלי, חברים של חברות שלי, ערסים(כן, היה לי קראש על ערס. זה בסדר, גם אני רציתי להקים נגדי המון זועם עם לפידים שיבוא ויהרוג אותי.) וכיוצא בזה~
ושוב זה מתקשר לנקודה הראשונה, אלו היו אנשים שזה היה כביכול הגיוני לאהוב אותם. 

• מה שהרגשתי אליהם היה שונה ב180° ממה שהרגשתי לקראש הנשי הראשון שלי.

 ואז מה שעניתי לבנות ההן כשנזכרתי בשיחה היה שככה זה אצלי. שתמיד הייתה לי חיבה משונה לבנות ושבסופו של דבר הבנתי שכל מה שרוב החברות הסטרייטיות שלי מדברות על בנים, קורה לי. רק ההפך. עם בנות.

אני זוכרת שיש לזה שם, כשנכנסתי לאתר של איגי התחלתי לשוטט בפורומים ואז ראיתי אשכול שכזה עם כל מיני הסברים על מה זה מה והיה שם גם משהו שנתן שם למשיכה הזו.
~לאחר חיטוט עמוק בפורומים מצאתי!~
"ביסקסואלי/ת הומו-רומנטי/ת-א/נשים הנמשכים/ות לשני המינים מבחינה מינית,אך נמשכים/ות רק לבני אותו המין מבחינה רגשית."
אז אני ביסקסואלית הומו רומנטית. דפאק? ._.

בכל מקרה~

כל הדבר הזה, האהבה שלי, גורם לי לתהות, למה לכל דבר חייב להיות הגדרה? למה בשביל שאני ארגיש שלמה עם עצמי אני חייבת למצוא את ההגדרה שלי.
כדי שיהיה לי קל יותר לספר להורים שלי שאני מה שאני לא אהיה, אני צריכה למצוא הגדרה כשלהי.

למה אי אפשר לאהוב את מי שאתה רוצה את מה שאתה רוצה להיות מי שאתה רוצה בלי שיגדירו לך תווית, שמיינו אותך, שבשביל להרגיש קצת יותר שלם עם עצמך אתה חייב למצוא הגדרה, למה?

ניעא.
הפוסט הזה התחיל כפוסט הבהרה עצמית, פריקה ומחשבות למיניהן ובסוף הפך להיות סתם עצבים כלפי החברה.

ואני מניחה שאם לא הייתי כל כך מעורפלת מעייפות כרגע, הוא היה יוצא קצת יותר הגיוני, ורוב הסיכויים שגם לא הייתי מעלה אותו.

הו וול~

לילה טוב לכם~