"את יודעת, לפעמים אני חושבת שדברים נועדו לקרות.."
"ואם אבא שלך ימות, גם אז תגידי שאת חושבת שדברים נועדו לקרות?"
"אולי יש לזה סיבה, אולי הוא ימות בשביל להציל את העולם או בשביל להציל כמה אנשים.." 
"זו סתם דרך לייפות את הדברים, אם הוא מת הוא מת. אף אחד לא מת עם סיבה, כולם מתים כי הם מתים, אני יכולה למות עכשיו."
"לא את לא.."
"רואה? עצם העובדה שהתייחסת לזה במקום למה שאמרתי לגבי המוות התיאורטי של אבא שלך כבר אומר שאת יודעת שאני צודקת ומעדיפה לנסות לגרום לי לשכוח את זה."
"את בכל זאת לא יכולה למות עכשיו."
"הנה, את ממשיכה."
"בסדר, את צודקת, מרוצה? עכשיו, את לא יכולה למות."
"למה?"
"כי זה לא יהיה בסדר."
"ומה יהפוך את זה לבסדר?"
"סיבה."
"שעמום זו סיבה?"
"שעמום זה מצב, שעמום נועד כדי שיפרו אותו."
"ואם אני אפר אותו על ידי התאבדות?"
"אז זה יהיה מטומטם."
"איך קובעים אן משהו הוא מטומטם?"
"אצל כל אדם זה נקבע אחרת אני מניחה.."
"אז אצלך זה יכול להחשב מעשה מטומטם ואצלי זה יכול להחשב מעשה לא מטומטם."
"למה להרוס את החיים שנתנו לך?"
"נתנו לי?"
"כן, אלוהים נתן לך חיים, זה חטא להרוס אותם ולקטוע אותם בטרם עת."
"ממתי אני מאמינה באלוהים?"
"אני לא יודעת.. אבל את חברה שלי. ואני כן מאמינה באלוהים, אז אני לא רוצה שתחטאי."
"למה שיהיה לי אכפת אם אני אחטא? למה לך אכפת?"
"כי אני אוהבת אותך ואת יקרה לי?"
"מה זה אהבה?"
"רגש כלשהו אצל אנשים.."
"יש סוגים שונים של אהבה?"
"כן, יש אהבה רומנטית ואהבה.. ידידותית."
"מה ההבדל?"
"אני לא יודעת להסביר.."
"אז איך את יודעת שזה קיים?"
"כי ככה זה."
"אז את מקבלת את זה כעובדה אבל את אפילו לא יודעת להסביר את זה?"
"כן."
"את טיפשה."
"את לא תקראי לי טיפשה."
"למה?"
"כי זה לא מנומס. לא מכובד. ופוגע."
"אני מצטערת?"
"את צריכה להצטער."
"אז אני מצטערת."
"זה כבר לא שווה את זה, את לא עושה את זה באמת, רק כי את יודעת שאת צריכה."
"אז מה אני אמורה לעשות?"
"כלום, לא שוב. עזבי את זה."
"אז מותר לי לקרוא לך טיפשה?"
"לא."
"אבל אמרת שאני לא צריכה לעשות כלום, זה הופך את זה לבסדר לא?"
"את צריכה לבקש סליחה."
"אבל ביקשתי ואמרת שזה לא נחשב כי אני ידעתי שאני צריכה."
"אני התכוונתי שלאותו מקרה זה לא נחשב. אבל בעתיד אל תשאלי, פשוט תבקשי סליחה."
"בסדר, אני מצטערת.."
"לא, לא. את לא צריכה להגיד את זה עכשיו."
"אבל אמרת לי לבקש סליחה."
"אוח.. לא חשוב. תשכחי מזה, אסור לך לקרוא לאף אחד טיפש או טיפשה."
"אבל למה?"
"כי זה לא מנומס."
"מי מחליט מזה דבר מנומס ומה זה לא?"
"אנשים."
"אבל למה הם מחליטים דווקא ככה? הם היו יכולים להחליט גם אחרת."
"אבל ככה זה נוצר, התגלגל מאחד לשני ונוצרו הנימוסים."
"איך נוצרים דברים?"
"תלוי איזה דברים.."
"צמח, לדוגמא."
"צמח נוצר מזרעים או פקעות."
"ואיך נוצרים הזרעים או הפקעות?"
"פקעות גדלות באדמה והזרעים בפרי של הצמח."
"אז האדמה גורמת לפקעות לגדול לבד? ומאיפה נוצר הפרי?"
"לא בדיוק.. בערך. והפרי נוצר מהצמח."
"אוקיי. אבל רגע, אמרת שבשביל צמח צריך זרעים, ואם בשביל זרעים צריך פרי ובשביל פרי צריך צמח אז איך זה הגיוני? פשוט היה פעם צמח שממנו גדל הכל?"
"לא.. אין לי כוח להסביר."
"מאיפה בא כוח?"
"מה זה כל השאלות האלו? אני לא יודעת."
"אני מבינה.. אני אלך עכשיו."
"רגע, לאן?"
"בחזרה."
"בחזרה לאן?"
"לשם."
"שם?"
"כן, שם."
"איפה זה שם?"
"איפה זה פה?"
"פה זה.. פה."
"אז שם זה שם."
"אבל שם איפה? בחלל? על כדור הארץ? חמש סנטימטרים מכאן?"
"את אדם עם המון שאלות."
"אני אדם סקרן. ולהזכירך את שאלת מקודם לא מעט שאלות"
"אסור לי לשאול שאלות?"
"מותר לך."
"ואת תדעי את כל התשובות?"
"אני אשתדל."
"אני חייבת ללכת."
"לא רצית לשאול שאלות?"
"גם אם רציתי, אין לי את הזמן."
"למה אין לך זמן? מה השתנה עכשיו?"
"כלום."
"כלום?"
"כן, כלום."
"אז למה את צריכה ללכת?"
"כי אני צריכה."
"מה הופך אותך לצריכה?"
"צורך."
"מאיפה נובע הצורך הזה?"
"מהמוח אני מניחה."
"את אדם משונה."
"אמרה המשונה."
"אני חושבת שאפשר לסכם ששתינו משונות."
"אפשר."
"את לא היית צריכה ללכת?"
"אני עדיין צריכה."
"אז למה את לא הולכת?"
"מי אמר שאני לא?"
"את עדיין כאן."
"ועכשיו כבר לא."
"היי! רגע! לאן את נעלמת?"
"לשם."
"שם?"
"כן, לשם."
"תהני לך ב.. שם."
"תודה לך.. תהני לך ב.. פה."
"את אדם משונה."
"שתינו משונות."
"זה נכון."
"זה נחמד להיות משונה."
"כן, כן זה כן."

היא נעלמה.

אני אדם מטומטם.