אתמול נשברתי לגמריי.
לא יכולתי להפסיק לבכות.
שמעתי שיר אחד בלופים ופשוט ישבתי ובכיתי.
הרגשתי חור עצום בחזה, הרגשתי שאם אני אזוז אני אתפרק.
ובמשך יותר מחצי שעה פשוט ישבתי על המיטה, הראש על הברכיים ובכיתי.
חשבתי על חברה שלי, על טל.
השיר הזה - מתנגן לי ברקע ואני נשברת לאט לאט.

זה היה כל כך מוזר, הרגשתי כאילו אני מתקלפת, כאילו לא נשאר ממני כלום.
אבל מה שהכי הכעיס אותי זה שרציתי לצרוח, לצרוח חזק כל כך, לקום וללכת לרוץ, לרוץ ולצרוח.
אבל לא יכולתי.
ורגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ, רציתי לחתוך, אני אהיה אמיתית, אבל לא עשיתי את זה, ולא כי אני חזקה, כי ידעתי שאם אני אקום, שאם אני אזוז מילימטר אני יתנפץ.
אז נשארתי, ישבתי על המיטה ובכיתי.
הדבר שהכי הצחיק אותי והרגיש לי אירוני באותו רגע שדווקא אז הייתה הפוגה קלה מהגשם, במשך הזמן הזה לא ירד גשם, ואיכשהו, הרגע ששמעתי שוב את הקול המוכר של גשם שפוגע בחלון הרגשתי יותר טוב.
יכולתי לזוז שוב, בלי להתפרק.
אז פשוט, ניגבתי את הדמעות, התכסיתי ושכבתי במיטה, מקשיבה רק לקול של הגשם.
רבע שעה אחר כך נרדמתי.