הגיע הזמן לשחרר לא? עברו שש שנים.
אז.. הנה אני כאן, כותבת את כל מה שאני מרגישה לגביה, מקווה שבזכות זה אני אוכל לשחרר, להרפות ממנה, לתת לה לנוח בשקט.

טל? אני כל כך מתגעגעת.
את חסרה לי הרבה יותר ממה שאת יכולה לדמיין.
אני רוצה אותך כאן לידי, כולם רוצים אותך בחזרה.
אבל אי אפשר לקבל כל מה שרוצים נכון? יש דברים שפשוט לא נועדו להשגה.
את מתת לפני שש שנים.
בזמן שאת הגנת על כולם שכחת להגן על עצמך ונהרגת.
זה מתאר כל כך טוב אותך זה כואב.
כי את תמיד עזרת והגנת על כולם, לא משנה מה, גם אם זה פגע בך.
ודווקא ככה את מתה, כשבמקום לשמור על עצמך את שמרת על כולם.
אנשים זוכרים אותך, הקימו בשבילך גם גן שעשועים את יודעת?
כל שנה עושים מסע אופניים בכפר בשביל לזכור אותך, מקבלים חולצות ונוסעים.
כולם זוכרים אותך, כל מי שגר בכפר באותו זמן יודע מי את.
כולם מתגעגעים אלייך.
כולם רוצים אותך בחזרה.
הדבר שהכי כואב לי? זה שלא הספקנו כלום ביחד.
הגעת לפני תשעה חודשים ושש שנים לכפר.
נרשמת לבית ספר, והנה את איתנו בכיתה.
דיברנו לפעמים, צחקנו, ואת הגנת עליי, התנדבת לעזור לי, עשית הכל כדי שנהיה חברות, אני הייתי סגורה, ולא הבנתי את זה.
בסופו של דבר, אולי חודשיים לפני שזה קרה, נפתחתי אלייך והרגשתי שאני באמת חברה שלך.
הייתה לך יומולדת זוכרת? היה כל כך כיף שם.
את עומדת וצוחקת, חסרת דאגות.
את יודעת? קשה לי לזכור אותך, לא הייתי איתך מספיק זמן ואני כל כך מתחרטת על זה.
אני בקושי זוכרת את הקול שלך, בקושי זוכרת איך את נראית, וזה כל כך כואב.
אני מרגישה שזה באשמתי, שהייתי צריכה לנסות ולזכור אותך יותר אז כדי שעכשיו זה לא יקרה.
אבל לא ידעתי איך להתמודד עם זה.
כשההורים שלי סיפרו לי לא ידעתי מה לעשות.
התאפקתי לא לבכות, וזה היה קשה.
אני זוכרת טוב מאוד את הרגע הזה.
שלושתנו, אני וההורים שלי יושבים בחוץ, אחרי שביקשתי ללכת ולבקר אותך.
ואז הם מבינים שאת הלכת.
הם מדברים איתי לאט, כדי שהמכה לא תיפול חזק מדיי, אבל אני מרגישה כאילו פטיש חמש קילו מחץ לי את הלב.
לא הלכתי להלוויה שלך.
ביקשו שלא נבוא.
רציתי, אבל לא הסכימו.
בסוף גיליתי שהיו כמה בנות שכן הלכו, כעסתי שלא הסכימו לי לבוא, אבל אני מבינה את זה עכשיו.
יש אזכרת אחת שלך שאני זוכרת, אני לא יודעת איזו מספר היא הייתה, אבל אני זוכרת שהיית שם עם רעות, שתינו עמדנו שם ובכינו, היא יותר, אני שמרתי את זה בפנים לא מסוגלת להראות כמה קשה לי.
כולם שם בכו, אני לא חושבת שהיו עיניים יבשות.
מישהי מהשכבה של אחותי הביאה לרעות טישו כדי לנגב את הדמעות.
ואני פשוט עמדתי שם.
הגעתי עוד קודם, לפני האזכרה, הייתי שם עם אבא שלי, הוא הרכיב את המיקרופון.
והשארתי לך שם פתק, מכתב.
אני לא זוכרת מה כתוב בו, ואני מניחה שהוא כבר לא קריא כי הוא נקבר באדמה.
לפחות קברתי אותו באדמה, אני לא יודעת מה קורה איתו עכשיו.
ועמדתי מעל הקבר שלך והתאפקתי לא לבכות.
היום אני בוכה כמעט מכל דבר.
כמעט כל יום.
גם עכשיו כשאני כותבת לך את זה, אני בוכה.
אני שונאת את מי שאני עכשיו.
את איך שאני נראית את מה שאני עושה את מה שאני אוהבת את מה שאני חושבת הכל.
אני רוצה לשבור את זה, להרוס את זה, להשמיד את זה.
אבל אני לא עושה את זה רק בגללך.
כי אני יודעת מה זה יעשה לאנשים.
אני יודעת כמה קשה יהיה להבין את זה.
אני לא מוכנה לגרום לאנשים עוד כאב.
 אני גורמת לעצמי את הכאב הזה.
קשה לי.
טל, אני צריכה אותך
אני רוצה לזכור אותך יותר, שיהיה לי ממך יותר מכמה חתיכות נייר.

אני לא מסוגלת להמשיך.
אני מתפרקת.
אני לא יכולה להמשיך לכתוב.
אני לא יכולה להשתחרר מהתנוחה העוברית שאני יושבת בה כי אם אני אעשה את זה אני אתפרק.
אני מרגישה כאילו נפער לי חור עצום בחזה.
אני לא מסוגלת.
 סליחה.