והנה זה קרה שוב.
נפלתי שוב.
חתכתי, שוב.
וזה נעשה גדול יותר, עמוק יותר, כואב יותר.
ואנשים? הם אפילו לא שמים לב.
יש על היד שלי חמישה חתכים דקים ארוכים ובוהקים באדום ואף אחד לא שם לב.
עוד עשרים חתכים קטנים מתקלפים שכבר בכמעט עברו.
ואף אחד לא שם לב.
ובעצם, למה שישימו לב? הרי מה אכפת להם? 
ביום רביעי אני הולכת להיפגש עם חברים, והדבר היחיד שאני יודעת שאני אתעסק בו זה לא לחתוך ובלהסתיר את החתכים.
כי למה שהם ידאגו לגבי? הרי לא אכפת להם.
לא אכפת לאף אחד.
אני נוסעת לשבוע באילת והדבר היחיד שאני אעשה זה להתעלם מהכאב שיהיה לי כשאני אטבול במים של הים (הם מלוחים) ולנסות לא לחתוך, וכמובן להסתיר את החתכים.
כי עם כמה שאני רוצה שיגלו אותם, שיעזרו לי בלי שאני אבקש כי אני לא מסוגלת, אני גם לא רוצה.
אני רוצה לדבר עם חתולי שוב, אבל הבטחתי לו שאני לא אעשה את זה יותר לא?
אני רוצה לדבר עם קוקו, אבל יש לה יותר מדיי אנשים שהיא עוזרת להם וכל זה מלחיץ אותה ואני לא רוצה לערב אותה בזה.
אני רוצה לדבר עם מוריס, אבל אני יודעת שהיא לא הכי מבינה בזה, שזה סתם יעיק עליה שהיא לא יודעת איך לנסות לעזור.
אני רוצה לדבר עם מיכל, אבל יש לה בעיות משלה.
אני רוצה לדבר עם אור, אבל התרחקנו קצת בזמן האחרון.
אני רוצה לדבר עם יעל, אבל אני לא מסוגלת או יכולה להישבר בפני אנשים שמכירים אותי בבית ספר.

אני רוצה לדבר עם נטע, אני לא יכולה, אסור לי להישבר בפני אנשים שמכירים אותי בבית ספר.
אני רוצה לצרוח, שישימו לב אליי, על מה שעובר עליי, אבל אני לא עושה את זה, למה? כי אני מטומטמת.
מטומטמת פחדנית.
ובאמת שנמאס לי.
הלכתי לחתוך, שוב, ולמה? כי אני מטומטמת שקשה לה.