כמו שכתבתי בפוסט הקודם,
אז חתכתי בפעם הראשונה.
(מוריס, אני יודעת שאת רואה את זה, אבל אני מתחננת, אל תעבירי את זה הלאה, בבקשה, שום דבר ממה שכתוב כאן, מצטערת ששיקרתי לך בנוגע לזה שאני לא אחתוך שוב אבל.. זה קשה!)
הרגשתי הקלה, כי זה באמת עזר לי לעבור את זה קצת.
ועכשיו, לפני.. שלוש דקות, שוב עבר עליי משהו קשה, נכנסתי לדיכאון קטן, הרגשתי רע, ופשוט ניגשתי לסכין שלי וחתכתי.
עשרה חתכים.
כולם דיממו קצת, רק אחד היה קצת עמוק יותר מכרגיל.
שלא תחשבו שאני מהאנשים האלו שחותכים לאורך כל הצד הפנימי של היד, זה לא נכוןף החתכים שאני עושה הם בערך בגודל כזה ____, לא יותר, בייחוד כדי שלא יראו, כי בסופו של דבר, בבית ספר, כולם חושבים שבאמת טוב לי, ואסור שהם יראו את זה.
היום לדוגמא, בבית ספר, מתחו את הגבול שלי עד לקצה, אז פשוט הלכתי הסתגרתי בשירותים וכאב לי, בסופו של דבר הוצאתי את הסכין וחתכתי טיפה.
זו הייתה הדרך הקלה ביותר להעביר את העצבנות והכעס שלי.
חזרתי לכיתה, כרגיל, אף אחד לא ראה, המשכתי כרגיל.
ועכשיו, לא יכולתי יותר(באמת שניסיתי להתמודד) ופשוט הוצאתי את הסכין וחתכתי, שוב.
אני חייבת לדבר עם מישהו, ואני יודעת עם מי אני רוצה לדבר, אבל אני פשוט מפחדת, מפחדת שהוא ישפוט אותי ויגיד שאני מטומטמת.

עכשיו, בדיעבד, אני מניחה שלא הייתי חותכת, בכלל.
לא הייתי מנסה את זה אפילו, ולא בודקת אם זה באמת עוזר, אבל עכשיו קשה לי להפסיק.
זה פשוט, קל מדיי.
פועל מהר, וכואב, בייחוד כואב, וזה מה שטוב לי בכל העניין הזה, כי הכאב הנפשי שמקשה עליי הופך לכאב גופני, ואיתו קל הרבה יותר להתמודד.

איך אני יכולה להפסיק את זה? אני מפחדת להתמכר, להתחיל לחשוב שכל דבר אני אגמור בזה שאני אחתוך, ואני מפחדת, ומה שמצחיק זה, שבגלל הפחד הגדול שלי של להתמכר ללחתוך, בא לי לחתוך, כדי להרגיע את עצמי.