מכירים את זה שאתם שומעים שיר שכל כך מדבר אליכם ובלי שאתם אפילו שמים לב אתם מתחילים לבכות?
השיר מזכיר לכם כל כך הרבה שהזיכרון מציף אותכם, אתם מרגישים אפופים בהשפעה שלו, במה שהוא עושה לכם ומתחילים לבכות.
וכשאתם שמים לב שאתם בוכים אתם פשוט ממשיכים כי קשה להפסיק.
אתם מנסים להחליף שיר, להפסיק לבכות אבל אתם לא יכולים, הזיכרון הזה כל כך חשוב, כל כך קשה, שאתם לא מוכנים לוותר עליו ולמרות שאתם יודעים שהוא יעשה לכם רע אתם תמשיכו לשמוע אותו שוב ושוב ושוב.
ואז זה נגמר, אתם מדברים עם אנשים, נרגעים, עוברים את זה, שומעים דברים אחרים, חושבים על דברים טובים יותר או פחות.. ומחייכים.
אבל זה לא באמת נגמר, כי ברגע שאתה תשמע את השיר שוב אתב תיזכר בהכל שוב, גם בזיכרון וגם במה שקרה בעקבותיו, ואם זה קורה ליד אנשים, אתה תסתיר ככל יכולתך את הדמעות את הרגשות ותתמודד איתם אחר כך, בזמן שתהיה לבד.

אני בוכה מהמון דברים, אבל במודע, אני יכולה לגרום לעצמי לבכות כשבא לי.
אבל כשאני באמת צריכה לבכות, כשרע לי, כשעצוב לי, אני לא יכולה.
אני מנסה, ולא מצליחה.
יורדת לי דמעה אחת בקושי וזה נגמר.
לפחות מכיוון הדמעות, אבל ההרגשה עדיין כואבת.

לפני כמה זמן, ימים או שבועות, אני כבר לא זוכרת, הזמן מתערבב לי בראש.
קרה לי בדיוק דבר כזה, שמעתי שיר, התחלתי לבכות בלי לשים לב, ולא הצלחתי לגרום לעצמי להעביר אותו.
נתתי לו להציף אותי, למלא אותי, לתת לי להרגיש שלמה באותו הרגע רק בגלל עצם בזיכרון.
נזכרתי בחברה שלי, שמתה, במה שעבר עלינו בחודשיים שהיינו חברות, בהכל.
באותו רגע, הרגשתי שלמה, כאילו היא איתי שם ומחזקת אותי כדי שההרגשה הרעה תעבור, ובגלל זה לא הסכמתי לעצמי להעביר שיר, נלחמתי על להשאיר את ההרגשה הזו, עם השלמות הנפשית הזו הרגשתי מסוממת, מאושרת.
אבל דיברתי עם חברה שלי, מ' -ממש אין לי סבלנות לשמות אז תתמודדו- והיא הרגיעה אותי קצת..
העבירה לי את התחושה השלמה הזו ואחריה הרגשתי כל כך שבורה, החלל שהמוות של חברה שלי השאיר נעשה גדול יותר, כואב יותר.
לרגע הבנתי למה לנרקומנים כל כך קשה להיגמל, ההיי הזה שאתה נכנס אליו כל כך טוב.
ואחרי זה אחרי שנרגעתי והפסקתי לבכות ניסיתי שוב לשמוע את השיר ולהיזכר -יום אחרי בערך-, ונזכרתי אבל עצרתי, לא הסכמתי לעצמי להיזכר שוב ככה, להעמיק פנימה לתוך הזיכרון הזה שוב כמו בפעם הקודמת, ולאט לאט להיכנס לדיכאון.
אני עצרתי את עצמי משוב להיכנס לזה, משוב להעמיק את החלל שנשאר בלב שלי מהמוות שלה.

כשאני שומעת שירים רוב הזמן בא לי לבכות, קשה לי, ואנשים לא מבינים את זה.
הם חושבים שזו רק מוזיקה, שזה כלום.
הם לא מבינים שבשבילי ואני בטוחה שלעוד המון אנשים, מוזיקה זה הדבר הכי חשוב.
הכי רגיש.
הכי.. הכי אתה.

אני אסיים את הפוסט הזה עם שלושה שירים,
השיר הראשון - השיר ששמעתי בזמן שכתבתי את הפוסט.
 

השיר השני - השיר השעלה לי את הזיכרון של חברה שלי.
 

השיר שלישי - אחד השירים האהובים עליי, שמעתי אותו ואת so far away באותו רגע ובכיתי כל כך הרבה.