אמרתי לה כמה פעמים לא ללכת, אמרתי לה להישאר בבית ולחכות ליום אחר,
אבל היא? היא לא הקשיבה לי והלכה, מהרגע שהיא יצאה מהבית לא יכולתי לשבת בשקט, הייתה לי הרגשה רעה, זה אכל אותי מבפנים, הרגשתי מועקה, ידעתי שהייתי חייבת למנוע ממנה ללכת.
ניסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד שהכל יהיה בסדר, אבל אפילו אני לא יכולה לעבוד על עצמי, אני ידעתי שברגע שהיא תצא מהדלת זה רק עניין של זמן עד שהיא תמות,
זה רק עניין של זמן עד שכל מי שהכיר אותה ימות,
רק זמן.
ואז הבנתי את זה, אני עדיין יכולה למנוע את זה, אולי זה עוד לא מאוחר מדיי,
התקשרתי אליה והיא לא ענתה, התקשרתי עוד פעם ועוד פעם, היא פשוט לא ענתה.
החלטתי לצאת אליה ולעצור אותה, להחזיר אותה הביתה ולבקש ממנה ללכת ביום אחר, אז עם המועקה הזו והתחושה המעצבנת נכנסתי לרכב והתחלתי לחפש אותה,
לא הייתי אופטימית, עלו לי תמונות לראש.
ואז אחת התמונות הפכה למציאות, ראיתי אותה מרוחה על הכביש, הגוף שלה מרוטש לחלוטין, והראש שלה מנותק מהגוף זרוק במרחק של כמה צעדים ממני,
יצאתי מהר מהרכב וצרחתי, זו הייתה אשמתי.
ואז התעוררתי, שמחתי לחשוב לכמה רגעים שהכל היה חלום אבל אז נזכרתי,
זה בדיוק מה שקרה לפני 15 שנה.