summerland- סיפורים בהמשכים.

פרק 51

**נקודת המבט הנרי**

"וואי, תודה. אתה כל כך חמוד." לילי אמרה. חייכתי מן חצי חיוך אליה. הייתי שקוע במחשבות. "באמת שלא היית צריך להביא אותנו לפה." שינה אמרה. "אל תדאגו בנות, תזמינו חופשי כל דבר שאתן רוצות. הכל ממני." אמרתי. "באמת שלא היית צריך., שינה אמרה. "אל תדאגו, זה בסדר." אמרתי. "אני אלך להגיד שיפתחו לנו שולחן בחוץ." אמרתי וקמתי, נכנסתי לתוך בית הקפה. ראיתי את אנדריה ממלצרת לשולחן מספר שלוש. הייתה עוד בחורה בדלפק. "היי, איך אפשר לעזור לך?" היא שאלה. 

"סופי." ארמתי לאחר שקראתי את שמה שהיה כתוב בו. "יש לי שאל קטנה ואחרי זה בקשה קטנה." אמרתי. "אני מקשיבה." היא אמרה. "מי הבעלים של המקום הזה?" שאלתי. "יש לנו שלושה מנהלים." היא אמרה. "דניאל, אדם ולוסי." היא אמרה. "אהא." אמרתי. "ומה קרה לאוצ'נזו?" שאלתי. 

"חשבתי שאתה הולך לשאול רק שאלה אחת." היא אמרה. "אני לא יודעת, הוא מכר את המקום, כולנו הופתענו כי ביקשו לקנות את הקפה פה וגם את החברה עצמו אבל הוא תמיד סירב, אני לא יודעת איך הם הצליחו לשכנע אותו." היא ענתה בסוף. ראיתי את אנדריה מגיעה לדלפק. נתתי לסופי ישר מאה דולר. "אני לא שאלתי על כלום. "את יכולה לפתוח לנו שולחן בחוץ?" שאלתי. היא הינהנה לחיוב ולקחה את השוחד בכיף. "הן היו עייפות מהקניות אז אמרתי אביא אותן לפה." אמרתי. היא הביטה בחוץ בבנות שישבו בשולחן. "איך קוראים לך?" היא שאלה. 

"אה...הנרי." עניתי. מבטה היה מאיים במיוחד. 

"הנרי, תיזהר. אחרי הארוחה אאתה ישר מחזיר אותן לבית ולפנימיה. ברור?" שאלתי. הינהנתי לחיוב. "ושלא אראה אותך עושה תנועהא חת לא נכונה." היא אמרה. "כן, גבירתי." אמרתי.

**נקודת המבט של לוקה**

איך לא ראיתי את זה בא? 

"שב בבקשה." היא אמרה. "מה את רוצה?" שאלתי. "אני שמחה שקלטת כבר שאני אוהבת להכינס ישר לעניין." היא אמרה. "אבל קודם, שב." היא פקדה. התיישבתי בחזרה על הספה.  היא נעמדה מולי. "אני צריכה שתקבע לי מפגש עם סול, סול אנג'לוס." היא אמרה. "מה? למה לי?" שאלתי. "אני לא מבין מה את רוצה ממני? למה בחרת בי? מי אמר לך שאני הולך לעזור לך?" שאלתי. "אם את עד כדי כך בטוחה שאעשה את מה שאת אומרת. כנראה שיש לך משהו עלי."  אמרתי. "אתה לא זוכר את הלילה הלוהט שלך עם הירח?" היא שאלה. "המועדון של פאלקון? שמעת על זה פעם?" היא הוסיפה.

"אם זה מה שיש לך כדי לך להתחיל להתאמץ עוד יותר. אין תינוק והיא סתם עוד מסוממת במצב קשה." אמרתי.

"מסוממת שמנסה להתאבד כל פעם מחדש בגללך." היא אמרה. "מעניין מה יקרה אם יום אחד ישאירו אותה לבד עם הסכין שנשאר על השולחן בטעות, או כוס זכוכית שנשברה?" 

"על מה לעזאזל את מדברת?" שאלתי.

"היא מאשימה אותך על כל דבר קטן שקרה בחייה, התינוק שהלך לאיבוד, האבא שנטש אותה, היא מאשימה אותך בהכל. ושלא נדבר על מה שיקרה אם היא תדאבד, תוכל לחיות עם המצפון הזה? שמשהי הרגה את עצמה בגללך? ומה עם אחותה, לוסי קוראים לה? איך היא תגיב לדעתך?" 

"שלא תעיזי."

**נקודת המבט של אנדריה**

הנרי הזמין חשבון. הבאתי להם את החשבון."אממ...אח שלי הולך לאסוף אותי. שינ, אם את רוצה נקפיץ אותך גם." לילי אמרה. "מה עם הדברים שקנינו?" אחותי שאלה. "הנרי יחזיר אותם. הוא בא בשביל זה, לא?" לילי אמרה. 

"אה, והנרי?" היא אמרה. הנרי הרים את מבטו אליה. "אתה הולך לעזור לנו גם מחר? או שטום יבוא?" היא שאלה.

"תלוי אם הוא ירגיש טוב." הוא ענה לה. הרמתי את הצלחות שלהם. "אנדי?" שינה אמרה. הפניתי את מבטי אליה. "לילי ואני יכולות ללכת הערב לקולנוע?" היא שאלה.

"יש לך כסף?" שאלתי. ממבטה הבנתי שאין לה. "בואי, אני אביא לך." אמרתי לה לבוא איתי לדלפק. הוצאתי מהתיק שלי חמישים דולר. "תעבירי עם זה את החודש בסדר?" שאלתי. היא הינהנה לחיוב. "תודה." היא אמרה ונישקה את הלחי שלי.

**נקודת המבט של אנדרה**

הגעתי לבית הקפה, ראיתי את לילי יושבת עם הבחור הזה שפגשנו עם סול בחניה. "אחמ." אמרתי. "אוי, יופי הגעת." לילי אמרה בעודה קמה ולוקחת את התיק שלה. "שינה באה איתנו גם." היא הוסיפה. לילי סימנה בעזרת ראשה בילדה שנישקה את הלחי של אחת המלצריות ובאותו רגע נזכרתי, זאת המלצרית ששפכתי עליה את הקפה החם והסופלה החם. ראיתי את הסימנים של הכוויה בזרועה. "תיקחי את הדברים שלך, אנחנו הולכים." לילי אמרה. 

"אתן יודעות מה? תשבו, תזמינו קינוח. אני עדיין לא אכלתי צהריים." אמרתי בעודי מביט במלצרית המוכרת שאוספת את הצלחות. "אוקי." לילי אמרה. משכתי את לילי אלי. "מה הוא עושה איתכם?" לחשתי לה באוזן בזמן ששינה מתיישבת והבחור בעל השיער המתולתל מביט בי בבהלה. "מי? הנרי? הוא פה רק בשביל לעזור. הוא אפילו קנה לנו ארוחה." לילי אמרה. "תשלחי אותו מפה כמה שיותר מהר. אם האוכל שהזמנתי מגיע והוא עדיין איתכן בשולחן אני אדע איך להעיף אותו, ברור?" אמרתי. לילי גילגלה את עיניה והינהנה לחיוב. התיישבתי בשולחן נפרד מהבנות. המלצרית המוכרת הביאה לי את התפריט. אחרי שהביאה לי את התפריט היא הסתובבה ללכת אך עצרתי אותה. "אני יודע כבר מה אני רוצה להזמין." אמרתי. היא הסתובבה אלי והפעם הצלחתי לקרוא את שמה שהיה כתוב על התו שעל חולצתה. 

היא לקחה את ההזמנה שלי ונכנסה בחזרה אל בית הקפה. 

לאחר כמה דקות היא יצאה מהבית קפה בעוד שהמגש עם הארוחה שלי עליה והיא באה אל כיווני. "עוד משהו?" היא לא הסתכלה אפילו על הפרצוץ שלי. "כן." אמרתי. "את יכולה לשבת רגע?" שאלתי. היא סופסוף הביטה אל תוך עיני, היא הרימה גבה. "אנדריה, בבקשה." אמרתי.

היא גילגלה את עינייה והתיישבה מולי. "יש לך מזל שלא כל כך עמוס פה ויש לך חמש דקות גג." היא אמרה. המשכתי להביט בה. "אז מה קורה בדיוק? מה אוכל אותך מבפנים? שעה שאתה לא מוריד ממני את העניים, מה האשמה הורגת אותך מבפנים?" היא שאלה.

"את תמיד עד כדי כך ישירה?" שאלתי. 

"זה מה שיש." היא ענתה.

"ישירה ועצבנית, יש עוד משהו שאני צריך לדעת?" שאלתי.

"תקשיב, אין לי זמן לזה או שתתחיל לדבר או שאני אחזור לעבודה, נשארו לך ארבעה דקות." היא אמרה.

"ותוקפנית." הוספתי. "איך את?" שאלתי.

"מה?" היא אמרה.

"איך את?" סימנתי בעזרת ידי את זרועותיה. היא לא אמרה כלום. "את צריכה שאשלם למשחה או משהו?" שאלתי.

"אני לא צריכה כסף ובטח לא את שלך." היא אמרה.

"לא לזה התכוונתי." אמרתי. "אני רק מנסה לעזור, בגללך יש לך את כל הכויות האלה." הוספתי.

"מה קרה פתאום שאתה מודה בזה? לפני כמה ימים האשמת אותי אם אתה לא זוכר." היא אמרה.

"אנדי..." התחלתי להגיד אך היא קטעה אותי. 

"קום כל, אנדי? אתה לא הולך לקרוא לי אנדי, ברור? שנית, אני לא צריכה שום טובות ממך רק תעזוב אותי וזהו לא רוצה יותר מזה ממך." היא אמרה בעצבנות אחרי שקמה.

היא הרימה את קולה עלי? היא פקדה עלי כררגע?

**נקודת המבט של סול**

"מארק, אני מתחננת. תן לי ללכת. אני רוצה לעזוב את העיר הארורה הזאת ובטח שלא לחזור הביתה. אני כבר תיכננתי הכל." אמרתי "ואיך בדיוק זה הולך לקרות. למה את חושבת שאני אתן לך ללכת?" הוא שאל.

"כי אתה אוהב אותי." אמרתי. "כי אתה רוצה שאני אהיה שמחה." הוספתי. "מארק, בבקשה." אמרתי. הוא חיכה שאספר לו את התוכנית שלי. "תחרות הריקוד, אדם מצא לי מקום. תיכננתי את זה כבר מזמן עוד לפני שמאיה ולוקאס באו לפה בכלל. אתה בעצמך יודע שאני אוהבת לרקוד ואם יש סיכוי קטן שאזכה בתחרות של לוקאס, זה ישנה לי את החיים. לטובה." הסברתי. "יתנו לי מלגה, אסיים תיכון, אלך לאוניברסיטה טובה. אהיה שמחה, אהיה סופסוף שמחה." אמרתי. 

והינה עוד פרק כפי שהבטחתי לכם :)

פרק 50

**נקודת המבט של מארק**

לא ידעתי מה לעשות איתה, היא בעצמה מבולבלת כמוני. אני יודע שאני עושה לה רע ושאני לא טוב בשבילה אבל אני לא יודע למה אני לא מצליח לא לחשוב עליה, לא להשתגע מהעובדה שמישהו אחר נישק אותה, או נגע בה. אני מקווה שאמצא פתרון ובקרוב, אני לא רגיל שלא לשלוט ועוד בעצמי. 

ישבתי מול המדורה שהדלקתי לפני כמה רגעים וכבר עוד כשנכנסתי סול ישנה על הספה כבר. הוצאתי את הפלאפון שלה מכיסי. היו לה שבעה שיחות שלא נענו והודעה אחת מאדם: "הכל בסדר?"

זכרתי את הקוד לפלאפון שלה: "1017" תאריך היום הולדת שלה. היו שני שיחות שלא נענו מלוסי, אחת מהנרי וארבעה מדניאל? לא ידעתי שהם עדיין מדברים. אני יודע שהשלימו אחרי חג המולד אבל לא ראיתי אותם כל כך באותו מקום אפילו אחרי ערב חג המולד. הפלאפון שלה התחיל לרטוט. עניתי לשיחה. "סופסוף, זה נכון מה ששמעתי?" דניאל אמר. "סול, זה נכון אני שואל? אל תגידי שנתת למארק הזה לקחת אותך, כל הבית-ספר ראה אותו סוחב אותך ולא ניסה לעזור? את הלכת איתו או שהוא לקח אותך בכוח? סול! תעני!" הוא היה כעוס. "סול, אל תפחדי ממנו, אני פה להגן עלייך. סול? את שם? את שומעת אותי בכלל?" גילגלתי את עיני וניתקתי את השיחה. הוא התקשר שוב, ניתקתי. הוא לא ויתר, עניתי שוב. "סול! אני חבר שלך!-" את כל מה שהוא אמר אחרי זה, הפסקתי לשמוע. זה הוא? ניתקתי את הפלאפון וכיביתי אותו. התיישבתי על הכורסא. אחרי כמה רגעים קמתי והתיישבתי שוב, לא ידעתי מה לעשות. לשבת פה ולחכות שהיא תתעורר או ללכת ולחנוק את דניאל?

**נקודת המבט של סול**

שמעתי את קולו של המכונית, הרמתי את מבטי וראיתי את המדורה הדולקת, קמתי ישר והבטתי בחלון. ראיתי את מארק נוהג במכונית כמו משוגע. המטומטם השאיר אותי יושנת ואת המדורה דולקת, מה היה קורה אם בטעות הכורסה שקרוה למדורה תעלה באש פתאום. הוא כל כך לא מתחשב. "יופי, אני תקועה בבית, זר, עם מדורה, לבד...לבד." מצד אחד זה נחמד, אני לבד, מה שהרבה זמן לא הייתי, לבד ואם לא חושבים על העובדה שמארק חטף אותי לפה ואני נעולה פה, זה די נחמד פה. היה חלון די גדול בפינת האוכל שמחברת בין המטבח לחדר האוכל. הורשמתי מהעיצוב של הבית, יש גם חדר מדרגות. ליד העלייה במדרגות יש מן מסדרון קצרצר של שני מטר שדלת אחת מובילה לשירותים ואמבטיה והחדר השני הוא חדר שבתוכו יש עוד דלת, פתחתי את הדלת, זה היה ארון בגדים. לא הייתי רגילה לכל הפאר הזה. גם בבית עם דוד ברני, יש לי חדר ענקי ועוד חדר ארונות פלוס אמבטיה שמחוברת לחדר שלי ושלא נדבר שיש לי מיטה זוגית והחדר בראמת ענקי, עם מקום ישיבה של איזה שישה אנשים וגם שולחן עבודה עם סיפרייה אישית קטנה. יצאתי מהחדר שהיה ליד המדרגות ועליתי במדרגות. הייתה לי אפשרות ללכת ימינה או שמאלה. פניתי ימינה, היה שמה חדר אמבטיה ועוד שני חדרים עם חדר ארונות לכל אחד, חדר עבודה עם מרפסת. המשכתי שמאלה והדלת הראשונה שהיה מולי זה היה חדר סיפריה, ישיבה. אחריו היה מהצד השני עוד דלת, הדלת של החדר הכי יפה, ועם מרפסת, מיטה זוגית, חדר ארון בגדים ואמבטיה, מקום ישיבה לשניים ומרפסת יותר גדולה מאשר שהיה בחדר העבודה, שגם היא הייתה נעולה לצערי, מה המארק הזה חושב? שאקפוץ מקומתיים, עכשיו שאני באמת חושבת על זה, יכל להיות שהייתי לוקחת את הסיכוי הזה.  

שמעתי את קולו של הדלת העבה והקצת חורקת נפתחת. "סול?" שמעתי את קולו של מארק. שמעתי אותו בודק אם אני בחדר שנמצא במסדרון הקטן ליד המדרגות. הוא עלה למעלה והתחיל להסתובב בקומה עד שראה אותי. "סול." הוא אמר. גבי היה מופנה אליו, המשכתי להביט בנוף. "סול." הוא אמר שוב. "הבאתי פיצה." הוא אמר. "את בטח רעבה." הוא הוסיף. לא זזתי. ראיתי את השתקפותו בחלון, ראיתי במבטו שאכפת לו ממני ושהוא דואג לי. "סול." הוא אמר ושם את ידו על כתפי בכדי לסובב אותי אליו. הסתובבתי אליו. מבטינו הצטלבו. "מה?" אמרתי. "את רעבה?" הוא חזר על שאלתו. "כן." אמרתי. "אז בואי נרד ונאכל." הוא הציע. "אני לא אוכל איתך שום דבר." אמרתי. "סול, אל תקשי עלי. רדי, ונאכל פיצה." הוא התחיל להתעצבן. תתעצבן חתיכת חרא שכמוך! תתעצבן!

"אני לא עבד שלך שתפקוד עליה." אמרתי. "אני לא חפץ שאתה יכול לרכוש!" אמרתי. 

"את שוכחת משהו סול." הוא אמר. "אני מר מלך העולם. מה שאני רוצה אני משיג, אף אחד לא יכול להתנגד לי." הוא הוסיף.

"עובדה שכן." אמרתי.

"עובדה שלא." הוא אמר. הרמתי גבה. "את רעבה, את רוצה לרדת גם ולאכול איתי פיצה. את כן רוצה אותי וכל מה שאת עושה עכשיו פה זה רק סצנה ובסופו של דבר מה שאני רוצה זה מה שיקרה." הוא אמר בביטחון עצמי ומופרז.

"מי אמר שאני רוצה אותך? אני לא סובלת אותך." אמרתי.

 "זה לא היה ככה לפני שלוש שעות. את אוהבת אותי, את בעצמך אמרת את זה, את לא מפסיקה לחשוב עלי." הוא אמר.

 "מה? מי? מתי?" הוא שמע הכל, לא ידעתי מה לעשות. "אני פשוט רוצה לברוח ולא לחזור לעולם לפה, לא לראות אותך שוב, לא אותך ולא את דניאל. שניכם שרוטים." אמרתי. עמדתי על סף דמעות. "למה אני סובלת ממכם?"

מארק תפס את זרועי ומשך אותי אליו, חזי נגע בחזו. "אל תגידי את השם שלו שוב, אי פעם." הוא אמר. "תעזוב אותי." פקדתי. תתאפסי על עצמך סול, תעמדי על שלך. "בוא נרד לאכול." אמרתי.

**נקודת המבט של הנרי**

"היי, חיכית לי הרבה?" שאלתי כשראיתי אותה מחכה לי בעוד שהיא יושבת בספסל ליד הבניין. "אממ...לא, בדיוק לפני שתי דקות הגעתי." לילי אמרה. חייכתי אליה והיא הסמיקה קצת. 

יצאתי מהחניה והתחלתי לנהוג. "אתה פה בגלל המחוייבות האישית?" היא שאלה. "לא בדיוק." אמרתי. לקחתי את זה מהילד שבכיתה שלך שאמור להסיע אותך אבל אין לו רישיון ואני התנדבתי אחרי ששמעתי שאת זאת שבאה איתי. "מי שהיה אמור לקחת אותך לא הרגיש טוב אז החלפתי אותו." אמרתי. זה נשמע כבר פחוד מטריד.

"אממ...הנרי, נכון?" היא שאלה. היא יודעת את השם שלי. "כן." אמרתי, לא יכולתי שלא לחייך. אני לא מאמין לזה, היא יודעת את השם שלי. "אני יכולה לבקש ממך טובה קטנה?" היא שאלה. 

"ברור." אמרתי. 

"אממ...אתה יכול לאסוף את חברה שלי? היא גרה בבניין השלישי ברחוב סאמר." היא אמרה. "היא אמורה לעזור לי לקשט." היא הוסיפה. 

"אין בעיה." אמרתי. 

"תודה." היא אמרה.

הגענו לבניין השלישי ברחוב סאמר. לילי התקשרה אליה. "היי, אנחנו למטה. את יורדת?" היא שאלה. "סבבה." היא אמרה לאחר כמה שניות. "היא באה." אמרה. הוצאתי את הפלאפון שלי וסימסתי לסול "איפה את?" 

הייתי אמור להיפגש איתה עוד רבע שעה. "אני לא יכול בסוף, אני ממלא מקום של מישהו במחוייבות אישית." שלחתי. 

לאחר כמה רגעים הדלת של הבניין נפתחה. מישהי שנראית נורא מוכרת יצאה מהבניין ומאחוריה עוד מישהי נמוכת קומה ממנה ודי דומה לה, אותן עיניים וצבע עור, היה ברור שהיה בניהן קשר משפחתי. נזכרתי, היא אחת מהמלצריות מהבית קפה. המלצרית נישקה את מצחה של הילדה והלכה לדרכה. "היי." היא נכנסה למכונית. "שינוש." לילי אמרה. "מה קורה?" היא שאלה. "בסדר, מה איתך?" שינה שאלה את לילי. "גם בסדר." לילי אמרה. 

"אממ...איך קוראים לה?" הפניתי את מבטי ללילי וסימנתי בעזרת ראשי למלצרית. "אנדריה?" היא אמרה. "אחותי?" שינה שאלה. "אם היא הולכת לעבודה תגידי לה שאנחנו יכולים להקפיץ אותה." אמרתי.

"אתה מכיר אותה?" היא שאלה.

"אה...לא בדיוק, אני פשוט זוכר אותה מהבית הקפה, היא עובדת בבית הקפה של חברה שלי." אמרתי.

"אה, לא. היא הלכה לקנות מצרכים לבית." שינה אמרה.

"כאילו ידידה, לא חברה." תיקנתי את עצמי. "אין לי חברה." אמרתי בנוסף. הבנתי שנשמעתי מטומטם וראיתי גם את הצחוק הביישני שלילי ניסתה להחביא. "טוב, אז לאן הולכים?" שאלתי.

"רגע, אז אתה מכיר את מרקו אוצ'נזו? אה, רגע. אמרת ידידה...אבל איך? מרקו הוא הבעל של בית הקפה." שינה התבלבלה ואני איתה. "מרקו? אוצ'נזו?" אמרתי. "את בטוחה?" שאלתי.

"כן, זה הבוס של אנדריה, אחותי." שינה אמרה.

מה לעזאזל?

"אממ...כנראה שכבר לא...כי הידידים שלי הם הבעלים החדשים של המקום, כנראה קנו ממנו את בית הקפה." אמרתי.

"ידידים?" שינה אמרה.

"כן, אפשר להגיד." מילמלתי. לא שאני חבר ילות שלהם אבל אני מכיר אותם אז נראה לי שזה מספיק שאגיד שאני ידיד שלהם.  "אדם בלאק, אם אני לא טועה בשם המשפחה שלו זה השם. ויש את לוסי, דניאל, סול אנג'לוס אם את מכירה...בת דודה של לילי." אמרתי. 

"מה? איך אתה יודע שסול היא בת דודה שלי?" היא הופתעה. 

"נכון עשיתם את המפגש המשפחתי שלכם בינך, אחותך ואח שלך לבין סול בחניה?" אמרתי.

"כן..." היא אמרה.

"נכון היה לה שם ידיד לידה...?" אמרתי.

"אהה, נכון. עכשיו נזכרתי. אתה ההנרי ההוא. אוקי." היא אמרה. 

חיכיתי לבנות בחניה, בזמן שהן הלכו לקנות קישוטים ואת כל השטויות אני נשארתי במכונית. התקשרתי שוב אל סול, היא לא ענתה. "היי, זאת סול. אני לא יכולה לענות כרגע, תשאירו הודעה אחרי הביפ. ביפ." שוב הגעתי לתא הקולי.

"סול...דברים מוזרים קורים בזמן האחרון. פתאום אימא שלי באה לבקר בעיר, מה שהיא לא עושה בכלל. אני בדרך כלל נפגש איתה מחוץ לעיר או בחופשות כשהיא שולחת לי איזה כרטיס טיסה לאנשהו ונוסעים ליומיים לאנשהו. את פגשת את אבא שלי, הוא גרוש אם עדיין לא הבנת. אני לא רוצה לדבר רע על אימא שלי אבל היא נתנה לו לסבול המון, בסוך הם התגרשו לפני שלושה שנים. גרושים מכוערים. ועכשיו פתאום אני מגלה שאדם קנה את בית הקפה מדוד שלי ואני בכלל לא ידעתי שיש לו פה בית קפה או אם הוא בעיר בכלל. אני צריך את העזרה שלך, רק עלייך אני יכול לסמוך." ניתקתי לבסוף בתקווה שהיא תשמע את ההודעה הקולית שלי כמה שיותר מהר ותענה לי. 

**נקודת המבט של לוקה**

חיכיתי למארק שיבוא ויאסוף אותי כי אנחנו בדרך כלל  מסיימים מוקדם היום ביחד. הבטתי בשעון ועברה כבר רבע שעה מאז ששיחררו אותנו והוא עדיין לא הגיע. מישהו התקשר אלי. ג'ייסון. מוזר. עניתי לשיחה. "אתה יודע איפה מארק?" הוא שאל ישירות. היה שקט, שקט מידי. שמתי לב למכונית השחורה שנראית ממש חדשה, היא משכה את צומת ליבי. "הוא עשה משהו?" שאלתי. 

"הוא לקח את סול, אחרי זה גם אמר לאריק לעשות משהו. הוא מתכנן משהו ואני לא יודע מה בדיוק. הוא לא עונה לי לשיחות. אתה יודע איפה הוא?" הוא שאל.

"תן לי שעתיים גג, אני אמצא לך אותו. אתה לא מצליח לאתר אותו מהפלאפון? הרי אתה זה שתיכנתת לו תוכנה בפלא שלא יצליחו לאתר אותו בקלות אז אתה יכול לפרוץ לתוכנה ל עצמך." אמרתי.

"הפלאפון שלו זה בבית שלכם. הוא ידע שאני אנסה לאתר אותו." ג'ייסון אמר.

המוכנית השחורה התחילה להתקדם באיטיות. "אמרת שהוא לקח את סול איתו, אולי היא איתו. תנסה לאתר את הפלאפון שלה." אמרתי. המכונית נעצרה מולי. "רעיו טוב, לא חשבתי על זה." הוא אמר. "תעדכן." אמרתי וניתקתי. הנהג יצא מן המכונית ופתח את הדלת האחורת משמאל. אף אחד לא יצא. הבטתי סביבי, המקום היה נטוש. התקדמתי אל עבר הנהג. נכנסתי למכונית, אף אחד לא היה בתוכו. הנהג סגר את הדלת.

זה עוד אחד מהקטעים המוזרים של אלאריק שמכניס אותי למכוניות פרטיות ומראה לי את הדברים שאני יכול להשיג רק אם אאמין ואתמיד בעצמי?

הנהג פתח את הדלת, יצאתי מהמכונית ועמדתי מול הכניסה לאחת מבתי המלון של המשפחה שלנו. "אחח, אלאריק, מה עכשיו? " מילמלתי. נכנסתי אל תוך הלובי. אחד העובדים שהיו בתפקיד של הבירוך והקבלה נתן לי מפתח לחדר 354. זה חדרי הפנטהאוס. זה לא החדר הכי מפואר שיש לנו אבל אוקי...בוא נראה לאן זה יגיע. 

נכנסתי למעלית ויצאתי בקומה הרביעית. מצאתי את הדלת ופתחתי אותה. סגרתי את הדלת מאחורי לאחר שנכנסתי. "ריק?" אמרתי. המשכתי ללכת, הוא לא ענה. התיישבתי באחת הספות. "אני שמחה שבאת." שמעתי קול נשי מאחורי והסתובבתי. 

"מריה." אמרתי.