ואני פתאום מגלה שזה ממש לא נורא. הימים הראשונים היו לא נחמדים, היה לי קשה בסביבה חדשה ובמקום לשבת עם הבנות מהחדר לדבר הייתי צריכה לנסוע ברכבת, לבד, מלאת הרהורים. הייתי אופטימית ובכל זאת זה לא היה פשוט בכלל. תוך כמה ימים התחלתי להתחבר עם החברים החדשים, ועכשו המצב מצוין. הנסיעות לא נוראיות כשאת לא חוששת מהיום הארוך שלך בצבא (והוא באמת ארוך), או כשאת מפחדת שלא יהיה לך אוטובוס הביתה מהרכבת כי הקקות האלה תמיד בורחים. נוסעת, רגועה, מנצלת את הזמן ברכבת לשמוע מוסיקה או ללמוד קצת דברים מעניינים ואקטואליים. עצם העובדה שאני נפתחת יותר לאנשים חדשים לאחרונה ממש משמחת אותי. בהתחלה זה היה כי פשוט לא הייתה לי ברירה אלא להתחבר, ותוך זמן קצר זה הפך לטבעי ונעים ונחמד. אני פחות מפחדת להראות מי אני, מה אני, כמה אני שווה ומה אני אוהבת. מסתבר שיש לי חיוך שמשמח אנשים, שדברים שאני אומרת משפיעים, שיש לי מקום חשוב בסביבה שלי. אלה דברים שלא הרגשתי עד התקופה האחרונה. אפשר לדבר עד מחר על כמה שהסביבה משפיעה על האדם, אבל יותר מהכל אני חושבת ששינוי משמעותי קרה אצלי בנפש. זה כיף לפחד פחות. הפחד עדיין קיים, אבל הוא חיובי והכרחי. הוא פחד טוב.

תקופה טובה מתקרבת.