לאן נעלמה התשוקה?

רק לפני כמה חודשים הייתי האדם הכי מלא תשוקה שניתן היה לפגוש. לא רק תשוקה מינית. תשוקה לעשייה, ללמידה, לעבודה. תשוקה שמעצימה ומחזקת. תשוקה שנעלמה, פשוט פרחה עם הזמן.

כבר יותר מדי זמן שאני בחופש, ארבעה חודשים בערך. אי אפשר להיות תלמידה ככה, אי אפשר להתקדם ככה. אני מרגישה חצי מצופה להגיע לשמיים וחצי תקועה על האדמה. בשביל להתקדם אני לא יכולה רק לנסות לטפס, אני גם צריכה קצת תנופה. קצת, לא הרבה. ומה כבר ביקשתי? קצת גשם, רישיון נהיגה (אוטוטו), אוטו (אוטוטו), מערכת שעות טובה והשקעה? זה הכי בנאלי, הכי פשוט. זה משהו שלא מסוגלים להעריך בתקופת מבחנים, אחרי כמה חודשי לימודים מפרכים. פתאום אני מבינה שעוד חצי שנה בערך לא יהיה לי את זה יותר. אני חושבת על העתיד, על הלימודים הבאים. כמה שאני אוהבת ללמוד, וכמה חבל שזה לא קורה.

הדברים הקטנים עושים לי טוב. כוס קפה, או תה, וגשם. כמה שאני אוהבת גשם. להתעטף בשמיכה ולהסתכל עליו מהבית, או לצאת עם מעיל ולתת לו לשטוף את פניי. העיקר שירד.

מיציתי את החופש, עכשו שגרה. עכשו תשוקה. עכשו!