כבר יומיים שאני לא מצליחה להפסיק לבכות. ואני אפילו לא יודעת למה.

אולי בגלל הכאבים העזים מהפציעה שקרתה כבר לפני חודש. אולי בגלל תחילתה של השנה החדשה. אולי כי זאת הפעם האחרונה שאני מתחילה שנה חדשה בבית הספר. אולי כי אני גדלה פתאום. אולי כי אני נלחצת מהצבא. אולי כי פתאום אחרי שנתיים אני מרגישה לא שייכת לבית הספר. אולי כי אני מרגישה תחושה של פספוס. אולי כי אני מפחדת מהעתיד. אולי כי הצלחתי בבגרויות האחרונות ואני מפחדת שהציפייה של הוריי שאצליח בבגרויות השנה רק תגדל. אולי כי ההורים כועסים עליי הרבה לאחרונה. אולי כי החדר שלי פתאום מסודר ואין לי שום דבר לסדר. אולי כי חזרתי לקרוא כל ערב. אולי בגלל סופת החול המעיקה הזאת. אולי כי נמאס לי מהקיץ. אולי ואולי ואולי, יכולות להיות מיליון סיבות. גם יש מיליון סיבות, את חלקן אני בטח חווה בתת מודע.

אבל כרגע אני פשוט לא יודעת מה קורה איתי,

אני רק יודעת שיהיה בסדר בקרוב,

ורוצה שיניחו לי לבכות בשקט.

זה מותר.