כתבתי עכשו מעל לחצי שעה על הקיץ שעברתי ועל מה שלמדתי לקראת השנה הבאה. את כל הנשמה השקעתי, אבל לצערי כשכותבים מהטלפון אי אפשר לצפות ליותר מדי והאצבע שלי בטעות החליקה ל״שיוך הבלוג לקטגוריות״. מפה לשם, אני מנסה לשחזר בקצרה את המילים ההן, שאמנם כתבתי לעצמי אך בכל זאת אני רוצה שישמרו.

אני מתכוננת הרבה לשנה שתתחיל בקרוב. אני עומדת להתחיל את השנה האחרונה בבית הספר, שנה שאמורה להיות קלה יותר מהשנה שעברה. אני בהחלט מקווה שהיא תהיה קלה יותר... מעבר לכך שקניתי שעון מעורר ועטים חדשים, עברתי לא מעט חוויות הקיץ שעיצבו מחדש את הדרך בה אני מסתכלת על דברים שונים. ביליתי מעט עם המשפחה ומעט עם חברים, אך את רוב הקיץ ביליתי במקומות זרים עם אנשים שלא הכרתי. יצא גם לא מעט שהייתי צריכה להיות לבד, לבד לגמרי במקום זר. ודווקא הלבד היה פחות קשה מרוב ה״אירועים״ שקרו. נפצעתי במקום זר וחשבתי שאני אבודה. לא חשבתי שאני אצא מזה, פחדתי שלא אצליח לחזור הביתה. אבל הנה, אני כבר כמה ימים בבית ובהחלט הצלחתי. זה לא היה פשוט בכלל, אף על פי שהפציעה לא קשה. עצם העובדה שנפצעתי ושנפגעתי, שמשהו חיצוני שלא יכולתי לשלוט בו שיבש משהו בגוף שלי, הקשתה עליי להתמודד עם המצב. עם הכאבים הסתדרתי, והם היו קשים מאוד והם עדיין קשים. אבל אני חזקה, הצלחתי.

אני חושבת שבזכות הניסיון שצברתי בקיץ (ובכלל), השנה הזאת תהיה קלה יותר. למדתי יותר טוב איך להסתדר עם אנשים, להכיר אותם טוב יותר. הרי כל אחד שונה ועם כל אחד אני צריכה לנהוג אחרת. יש את זאת שאני צריכה להזהר איתה מאוד, ויש את זאת שלא יודעת להגיב כראוי כשמישהו במצוקה (פצוע למשל). יש את זאת שתמיד תעיר אבל לא תהיה מסוגלת לקבל הערות לגבי עצמה. העבודה העיקרית היא להבין, בעדינות, מתי ואיך צריך להרפות ומתי להתעקש. אלה המסקנות העיקריות שלי כרגע, אלה המחשבות שלי כרגע. 

אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה שתהיה קלה לימודית אך מאתגרת אמנותית, שתהיה לי הזדמנות לפרוח ולעשות את הדברים שאני אוהבת, שאתקדם בדבר בו אני משקיעה את כל מאמציי, שאתחבר ואכיר ואטייל ואפגוש ואחייך. ושאחלים מהר, אבל זה כנראה יקרה בין כה וכה.

שנה טובה.