היא מתהלכת לה, עם רגליה, ההולכות באיטיות ברחוב המלא שלג קל, לבן, רסיסי קרח באוויר ועל הרצפה, כובע צמר לראשה, שומר עליה מהקור ששורר אי שם בחוץ.

היא מתחילה ללכת בקצב מהיר יותר, עקבות רגליה על הקרקע נראות ולא נעלמות, היא נשארת חקוקה בזיכרון האנשים, העוברים ושבים למולה, לצידה, בתוך הרחוב, שקט מאדם, הרי בכל זאת, רק ארבע לפנות בוקר.

קר. חשוך. אך יש מעט אור. היא רואה את דרכה בין הבניינים והכניסות, הכבישים, אשר מכוניות מעטות נוסעות עליהם כרגע, היא, מחליפה את מקומם והולכת על הכביש כדרכם.

היא רוצה לפצות פיה אל אדם היושב לו על קצה המזרקה הקרה, אך פיה נשאר שקט, אטום, ללא מילה להוציא ולשחרר אל חלל האוויר. שפתיה אדומות כצבע הדובדבן הקר, בערב חורף נוטף קרח, נשארות סגורות, וכל המחשבות שרצתה להוציאן החוצה, רצות ועוברות במוחה, כאילו אמרה אותן מכבר.

היא ממשיכה ללכת, רואה את כל הלבן שמסביב, פתיתי שלג נוחתים על מעילה, אשר צבעו כחול עמוק, והיא ממשיכה ללכת, ללא מעצור. אין אדם שיעצור בעדה מללכת. היא מסתכלת סביב ורואה את האנשים אשר קמים ליום עבודה, אשר מתחילים את יומם קצת מאוחר, השמש כבר עולה בשמיים.

היא חושבת שהם הפסידו את הרגע היפה ביותר ביום ובחיי האדם הפשוט, שהוא לראות את השמש יוצאת אל האור, פורצת את השמיים השחורים ומפיצה את כל אורה לחיים. מוציאה את קרניה על הבתים, על הרחובות, על האנשים, החוזרים והשבים, מפה ושם, אין דרך אחת להגדיר זאת.

אנשים יוצאים מבתים, חלונות ווילונות מתחילים להיפתח, לאור השמש שנכנסת לבתים, ישנה המולה גדולה יותר בחוץ, סביבה, למרות שהיא כולה מכונסת בתוך עצמה, היא מרגישה כאילו היא היחידה שנמצאת שם, שאין אף אחד אחר לידה, שיהיה שם, שיעזור לה. זו רק היא, והשמש מעליה.

היא מרגישה שלא משנה כמה אנשים יהיו לידה, היא תהיה בודדה. רק היא תהיה חיה בעולם הזה, רק היא תבין את גדולתו ואת מה שהוא מביא עימו, אשר היא שומרת בקרבה, סודו כסודה, טמון אצלה היטב, ללא איש אחר שידע, מכיוון שהאנשים לא מבינים את הדברים שהיא רואה ומבינה, מנקודת מבטה שלה. מאחיזתה את החיים, את היופי שטמון בהם.

היא חושבת שרק היא מצליחה לראות את אותם דברים קטנים, קלים, לא ברורים, אשר החיים מביאים לנו ונותנים לנו, מעצם היותנו אנושיים ובני אדם, החיים באותו עולם כאחרים.

היא מסתכלת אל השמש, כל חומה יוצא אליה, והיא לאט מתחממת, כאשר האור מתחיל לעבור עליה, לסמנה כחיה, כנמצאת, אי שם, בין כולם, גם היא נוכחת. היא נראית עכשיו בעולם כולו, כי השמש עברה עליה, עכשיו היא לא חשוכה וקודרת, עכשיו היא מלאת חיים, חום, קרבה, התייחסות, אולי מאנשים, אולי מהעולם, אולי מהטבע, ואולי אפילו מעצמה. היא מתייחסת לעצמה לבסוף, כאשר השמש שמה לב אליה ואל רצונה להיות כחלק מהעולם הזה. להיות שותפה לסודה, אשר נמצא אי שם במילה, ללא מילה שתצליח לשחררו אל העולם.

ישנו מפתח, אשר שמור לאחד שיצליח להשיגו ולפתוח באיטיות, עם הזמן הנגלה, את מה שחבוי בתוך ליבה, הסוד שהיא לא מגלה לאיש, אשר רק היא והשמש יודעות, שיתגלה לאדם הנכון, הנראה כמתאים, שלא יפגע, יכאיב, יגרום לה לרוץ על נפשה, אלא יישאר, ישמור, ידאג לה ויאהב, בכל ליבו, וישמור עליה, ועל סודה, אשר הולך עימה בכל עת.

היא תרגיש שהיא יכולה לגלות לו, שהוא ראוי לשמור על סודה, שהוא ראוי לאהבתה הכה גדולה והייחודית, שהוא מבין אותה האמיתית.

וכך יהיו רק היא, השמש, והוא, יודעים את הסוד שלה, על העולם, מלא היופי, הטוב והאנשים שמסביב. מלאי האופטימיות, הראש שעובד שעות נוספות, מבט מצטלב עם אחר וחיוך קטן על הפנים שמתרחב עם הזמן ועם השעות שעוברות, כאשר השמש עוברת בשמיים ונותנת לכולם לבלוט ולהיות חלק מהעולם. אין אחד שחסר, כולם מרכיבים את הפאזל שמייצג בתוך ליבה ומראה עיניה את האנושות הקיימת בחוץ. מחוץ לגופה, במרחבי העולם הגדול, המלא בשמיים, כחול, שמש, חום, מים, כוכבים, קור, חושך ואוהבים.