בצילום תקריב

עכשיו התחלתי צפייה שנייה בסידרה (שהיא בעצם סרט בהמשכים) המדוברת, יש לי יותר אפשרות להעריך אותה כראוי כאשר אני מבינה ישר על ההתחלה מה קורה.

אפשר לעצור בכל רגע וכל תמונה היא ראוייה להדפסה עד כדי כך הכל מצולם יפה.

תמונה לקוחה מכאן.

ישנה חלוקה בין עלילה לבין יצירת אומנות, 'אחוזת דאונטון'' היא כנראה יצירה שהיא יצירת אומנות כי יש בה הרבה יותר מרק עלילה שהיתה מספיקה לסרט קצר מעניין.

מה שחשוב - שכל אדם לא משנה לגבי מיקומו בעולם יוכל למצוא משהו אשר יתחבר אליו. על פניו מדובר בהיסטוריה; במשפחה על רקע אירועים חשובים כגון מלחמת העולם ה1, טביעת הטיטאניק. מתחת לפני השטח מדובר בסיפור שכולל בתוכו אהבה ובגידה, דמויות מרובות כאשר אין טובים ורעים מוחלטים ובכל דמות ישנו משהו שניתן להזדהות איתה.

והכי חשוב - הערך שיש לגאווה ולמילה כבוד. מילים אשר בימינו כאילו שכחנו מה משעותן האמיתית, מילים ש"התיישנו".

לא מדובר בגאווה מ'גאווה ודיעה קדומה' , גאווה אשר במובן שלה הינה שלילית. מדובר בגאווה אשר גורמת לאדם ללכת זקוף ולסביבה לכבד אותו.

אנשים אינם הולכם זקופים, יותר ויותר יוצא לי ללכת בעצמי ולראות כך אחרים אשר הולכים בגב כפוף. אשר אינם גאים בקומתם ובמי שהם אולי יש לנו מה ללמוד מסידרה כזאת.

שלא נדבר על הנופים המהפנטים, התלבושות היפות שמתאימות לרוח התקופה ומתאימות בול למה שעובר על הדמויות, כתוביות הפתיחה על רקע מוזיקה קצבית שמכינות אותך לקראת עלילה רבת רבדים אשר כמו 'מטריושקה' (בובה רוסית) כוללת בתוכה עוד ועוד הנחשף במהלך הזמן.

כאן מומלץ לשים לב לשחקן המגלם את דמותו של בייטס - הדמות שלא הותירה אף אחד בעין יבשה.

התייחסות קצרצרה לעונה ה2- כמו רבים גם הייתי מאוכזבת במעט; היעדר דמויות אהובות עלילה שבמקצת התחילה כבר להיות נוסחתית ומאוד מבלבלת. עדיין מומלץ לא לינטוש את הסידרה דוגמא טובה לכך היא היחס בין ה"בעלים" למשרתים ולאיך שמשהו קיצוני כמו מלחמה משנה אותו.

אני לא רוצה להוסיף ספויילרים על הנאמר, רק מבקשת לתת צ'אנס לסידרה שהיא באמת חכמה אשר מוקירה ערכים אמיתיים ונותנת הרבה כבוד לבריטים.

תקציר העלילה

באייה (שרה פורסטייה) היא צעירה יפה שמאלנית שחייה על פי המוטו 'עשו אהבה ולא מלחמה', היא אינה מצליחה להישאר באף עבודה למשך זמן ולמרות שנראית צרפתייה ההורים שלה ממוצא צרפתי ואלג'ירי רוב משפחתה נהרגה. ארתור מרטין (ג'ק גמבלין) הוא גבר מבוגר בשנות ה40', בעל עבודה מסודרת ולמרות שניראה על פניו שהם ההפך הגמור הוא גם חולק איתה היסטוריה כואבת שמתגלה במהלך הזמן.

עד כה, באייה שכבה עם גברים בשביל לשנות את דעותיהם הפוליטיות והיו לה תוצאות יפות עד שהיא פוגשת את ארתור שאינו שמרני וימני כמו שהוא נראה לה בפגישה הראשונה ביניהם.

אם זה לא ברור, הסרט כולל סצינות סקס וסצינות עירום של השחקנית (אחת מהסצינות המשעשעות ואח"כ המעוררת רחמים)

הסרט דן במגוןן רחב של נושאים ומטפל בזה בצורה מאוד יפה תוך שמירה על קו עלילה אחיד לדוגמא:

• הקשיים בלהיות דור שני להורים פגועים ולא תמיד מתפקדים.
• בני-אדם הם יותר מורכבים מאוסף של סטיגמות.

קומדיה רומנטית על שלל הסיטואציות המביכות שבא.

אני שמחה שהצרפתים עדיין לא נדבקו בחיידק ה'פוליטיקלי קורקט' וממשיכים לעשות סרטים נהדרים על החיים וגם אם מדובר בקומדיה, אין מצב לא לצאת ממנה עם איזה תובנות חדשות ומעניינות.

מה שיפה הוא שניתן להינות משני הדברים, גם לזכות בקומדיה חביבה על שלל הסיטואציות המביכות שבה וגם בדרמה מרגשת.

מבחינה של זב"ח, היו שם כמה סצינות שריגשו אותי עם קשר ליחסים בין בני אדם לבעלי חיים ממינים אחרים ודגש על הדומה בינינו.

מומלץ לצפייה עם וביחד

'זה חייב להיות המקום' על הקשר בין ילדים להורים לא מתפקדים מאת אחד מהבמאים החביבים עלי ביותר בזמן האחרון.

'השפם' לא ברור בדיוק על מה הוא אבל הוא צרפתי ולא פחות מנפלא סרט שנשאר חקוק בזיכרון במשך ימים.

'אופטימיות היא שם המשחק' מעולה. ממשיך את הקו של דרמה + קומדיה ולא מפחד לעבור בין הז'אנרים.

'ילנה' שוב, על הורים לא מתפקדים בעיקר הדגש הוא על שרידה התחזית אינה אופטימית והסיום משאיר שאלה פתוחה.

'המצאת האהבה' קצרצר שניתן לצפייה חינמית בקישור, אנימציה מקסימה.