להגיד שאתה מבין. כאשר ברור לך כי לא והסביבה מפרשת את דבריך בדרכה. עצוב, ועם זאת עצב יפה. מעורר השראה.
מבחוץ פשוט, אך כאשר מתקרבים להעיף מבט יותר קרוב מסתבר כמורכב ועשיר
בתוכן. uncomplicated turns to complicated כך הרגשתי לגבי הסרט 'Being
There' אשר כמו דמותו הראשית של צ'אנסי/צ'אנס המגולם ע"י השחקן הבריטי
הנהדר ז"ל פיטר סלרס ('איך הפסקתי לדאוג והתחלתי לאהוב את הפצצה') שמו של
הסרט נתון לפירושו של הצופה. חושף רבדים נוספים ודורש מחשבה.
'Being There'
הינו סרט אמריקאי משנת 1979 מבוסס ספר מאת ג'רזי קוסינסקי. הסרט מספר את
סיפורו של צ'אנס שהוא גנן פשוט, אינינו זוכים לראות את הרקע שלו (לגביו
נוכל רק לנחש) אך הוא גם אינו דרוש ואף מוסיף לצפייה מאחר ואנו חשים את
הבילבול שחשים שאר הדמויות המעורבות הבאות במגע עם הדמות הראשית.
צ'אנסי אף פעם אינו עזב את ביתו, עד שמעסיקו הזקן מת. מדהים לראות את
יכולת המשחק הנהדרת שהפגין פיטר סלרס בגילומו את הדמות, מדובר בגבר מבוגר
אך שנשאר ילד בתוכו, פגום ומופתע מכל דבר חדש כאילו רואה זאת בפעם הראשונה.
דמותו הזכירה לי את הדמות שגילם שון פן בסרט הנהדר 'זה בוודאי המקום'
בסיגנון הדיבור ובהתנהלותו האיטית אך בהבדל לשון פן- פיטר סלרס גילם את
הצופה, זה שאינו משתתף ועל החיים הוא לומד דרך המסך האפור.
שיגרת יומו נמשכת, ודבר אינו יכול להפריע לה עד שבאים שני עורכי דין
ומאיימים להוציא אותו מהמקום היחיד שבו הוא מחשיב ביית. כך הוא מבין
שהאנשים שדאגו לא עזבו ואינם עוד אורז מזוודה ויוצא מתחום הנוחיות שלו
החוצה לשאר העולם זה שנמצא מעבר לקירות.
בדרך, בלי להתכוון לכך עוברות עליו כל מני הרפתקאות כאשר הוא אינו מגיב
לאותם הדברים כמו שאדם רגיל היה מגיב אליהם יותר כמו הילד שהוא נשאר בתוכו.
ישנם רגעים קומיים, ולקראת הסוף בהחלט היו כמה וכמה סצינות מצחיקות.
הסיום השאיר אותי מבולבלת, וכמו שם הסרט, הדמות, נתון לפירושים שונים.
זה יכול להזכיר לנו שניתן להישאר נאמן לעצמך ועם זאת אנשים עדיין יזכו
לשמוע ממך את מה שהם רוצים לשמוע, לראות את התוצאות שהם מצפים לראות. וגם
את זה שישנן הרבה נקודות מבט שונות, ומה שאנו רואים זה לא בהכרח אומר שמי
שנמצא לידינו מפרש את אותו הדבר באותה הצורה.
'Being There' היה הסרט האחרון ששוחרר בגילומו של פיטר סלרס לפני מותו והוא מופיע בסרט שנעשה על חייו.
ביצוע נהדר לאחת המנגינות שהלחין אריק סאטי (מלחין צרפתי אשר היה פעיל
במאה ה-19), המנגינה גורמת לי למצב רוח דומה לזה שהשאירה עליי סצינת הסיום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
