שרגא ואני

וואיי מזמן לא נפגשנו.. ממש התגעגעתי :)

חגיגות חודש אדר האלה גמרו לי את מעט הזמן שעוד נשאר לי.. אבל הנה חזרתי לי =)

***

פורים. אלכוהול. שמחה. מסכות.

חשבתי על זה שפורים הוא חג מוזר. הוא החג היחיד שמוציא אותנו ממה שאנחנו באמת. הוא מכריח אותנו להפסיק לחשוב מה חושבים עלינו,

להשתחרר מכל המחיצות והחומות ופשוט להיות מי שאנחנו באמת. בלי גבולות. בלי פאדיחות.

בעצם, בלי להיות מי שאנחנו באמת.

כי בתור יצורים חברתיים למדנו להתנהג בצורה מסוימת, בד"כ כדי להחשב נורמליים. למדנו לקרוא את החברה סביבנו, להבין איך מצפים מאיתנו להתנהג ואיך להביע את עצמנו. אז פיתחנו כמה מסכות: טאקט, אופנה, אופי, שתיקה. לכולם יש את אותן מסכות. כל הנורמלים משתמשים בהן. יש מסכות שמשתמשים בהן יותר, ויש שפחות. יש מסכות שעוטים באירועים מסוימים, ובאחרים מורידים אותן. אבל תמיד יש משהו. איזשהי מסיכה.

ולפעמים יש פאשלות. שוכחים את אחת המסכות בבית או באוטו, ואז משתחררת אמירה חסרת טאקט או חולצה שלא מתאימה לחצאית. זה קורה בטעות, זה קורה לפעמים, והחברה מסביב דואגת שנבין שזה לא יחזור לחזור על עצמו.

ואז בא פורים.

אלכוהול, שכרות, אלכוהול. צחוקים, ועוד צחוקים, אלכוהול. מורידים מסכה ועוד אחת. הטאקט נעלם, השתיקה בורחת, לא אכפת לנו מה חושבים עלינו אחרים. ההגיון בורח. וזה נורמלי. רק בפורים זה נורמלי. אבל לא עד הסוף. כדי לאפשר שחרור מלא, עם או בלי אלכוהול- אנחנו שמים עוד מסכה. הפעם פיזית. מסיכה שרואים. על אמת. כיפה אדומה, שוטר, דרדסית, אינדיאני, חיילת.

פעם בשנה מכסים את הבחוץ, ומגלים את הבפנים.

***

לי יש מסיכה לכל השנה הקרובה. היא מסכה מבחוץ, והיא מסתירה את מה שאני בפנים.

שרגא. הוא מבחוץ, והוא מכסה את העקמת שבפנים.

דרך המסיכה שלי למדתי הרבה דברים, כולה חודשיים שאנחנו ביחד, ולמדתי לראות אחרת.

למדתי שמקומות ציבוריים צפופים זה סיוט. כל אחד שתוקע בך מרפק , מסתובב בבהלה. הוא בטוח שהוא הרגיש משהו קשיח במרפק שלו. המבט שלו נופל על ילדה רגילה. מוזר,אבל הוא משיך הלאה.

למדתי שחיבוקי בוקר טוב/ביי/היי מזמן לא נפגשנו  יכולים להיות הפחד הכי גדול של ילדים עם שרגא. רק אל תגעו בי, אין לי כח להסביר. אני לא רוצה שתדעי. רק תשמרו מרחק. אפילו שלא ראיתי אותך מאז היסודי. ואפילו שבלב אני יודעת שזה לא טוב להסתיר. ובכלל, מה אכפת לי מכולם? אבל אכפת לי. רק אל תגעו בי!!

ולמדתי גם דברים טובים.

פתאום חשבתי על אנשים עם בעיות נצחיות- צליאק, סוכרת, נכות, מחלות אחרות.

כן, שרגא זה מעצבן. הוא מגביל, הוא כואב, והוא גורם לי לפחד מכל אחד שאני פוגשת ברחוב-רק שלא יגעו בי. אני לא יכולה ללבוש מה שאני רוצה, בקושי תחפושת לפורים מצאתי.  אבל הוא זמני. עוד פחות משנה ודרכינו יפרדו. מה יגידו אנשים עם בעיות קבועות??

דרך המסכה שלי, שרגא, למדתי להוקיר תודה לבורא עולם על מה שיש לי.

 כי ברוך ה', אני בסה"כ ילדה בריאה.

זה רק עניין זמני עד שהמגבלה שלי תעבור.

עד שהמסכה שלי תרד.

ובזמן הזה שלנו ביחד, שרגא פותח לי את העיניים.

רגישות יתרה- כי הנורמות החברתיות של כולם לא טובות לכל אחד.

לי לא טוב שמחבקים אותי. למישהו אחר לא טוב שמתלבשים בצורה מסוימת.

היינו חושבים שהוא שונה.

שאין לו את המסכות הנכונות.

אבל הוא לא. אולי בסה"כ יש לו מגבלה, שאנחנו לא יודעים עליה.

ובפורים לא צריך מסכות.

בפורים הכל מותר.

מגבלות זה בסדר, מוזרות זה מצוין :)

השנה, אני מגיעה לשמחה אמיתית בלי אלכוהול. בלי להוריד מסכות.

עם שרגא.

עם ראית העולם החדשה שלי.

עם המסכות החדשות ששרגא מקנה לי. רגישות, הקשבה, תשומת לב לסביבה. זה חשוב

***

מחר זה יהיה שנתיים.

שנתיים בלי סבתא, שהיא גם אמא וגם אחות וגם מורה וגם חברה.

סבתא אסתר היתה בת 69 כשנפטרה, אחרי מלחמה עיקשת בסרטן.

בתור הנכדה הראשונה, הקשר שלי עם סבתא היה כמו קשר עם אמא. תמיד אמרתי שהיא האמא השנייה שלי, והבנתי עד כמה צדקתי רק כשהיא הלכה.

סבתא היתה ממש מיוחדת, ואם אני אתחיל לתאר לכם למה אני לא אסיים בקרוב, אז אני רק אחלוק איתכם כמה מתהיותיי בשנתיים האחרונות:

יש משפט בגמרא (סנהדרין כב ע"ב) שאומר "אין אשה מתה אלא לבעלה" נתעלם לרגע מהעניין השובניסטי (אם הוא ישנו): המשפט בעצם מוביל פה רעיון די קשה-

כשאדם נפטר, המתאבלים על מותו, לא מתאבלים על הפסדו של הנפטר לא מצטערים שסיים את חייו, אלא מתאבלים על עצמם. על כך שנותרו בלעדיו, שהוא כבר לא חלק ממשי בחייהם. הגישה היא שלנפטר טוב יותר בעולם הבא, ( או באיפה שהוא נמצא כרגע) או שהוא פשוט לא סובל אחרי המוות. אבל אלה שנותרו בעולם הזה, כביכול הם אלה ש"נדפקו" מהמוות של אותו אדם קרוב. כאילו הם אלה שנענשו, ולא הנפטר. ואם נקצין את הגישה- עדיף למות בעצמך ולא להיות זה שמתים לו. כי אם אתה מת אז נגמר הסיפור. אם מתים לך- אתה זה שסובל, שצריך להתמודד, להמשיך הלאה, לחיות עם תחושת החלל והריק.

**

בלוויה של סבתא ובשבעה, כולם אמרו ש"בסה"כ, היא סבלה. עכשיו יותר טוב לה". אפילו על המצבה כתוב "נגאלה מייסוריה". באופן יהודי מובהק, הנחנו בלי ספקות ששם למעלה הרבה יותר טוב לה. בלי סרטן, כאבים, בדיקות, בחילות, צינורות מחוברים לכל מיני מקומות, תרופות והמון סימפטומים לא נעימים של המחלה שאני אחסוך מכם.

דווקא אין לי עם זה שום בעיה. טוב לה למעלה, מקובל עלי.

אבל לי לא טוב למטה. ובאופן הכי אגואיסטי ואף סוציומטי שקיים- אני אומרת בכנות גמורה- המשפט הזה לא מקל עלי. פשוט לא. אני רוצה את סבתא שלי פה.

אני בכלל לא מבינה למה זה אופציה. כאילו, כולם אומרים שכאן היא סבלה בשנתיים האחרונות לחייה. בעצם, כשאומרים את המשפט ניחומים הזה, כאילו מאפשרים לה לחזור לכאן- אבל אז מיד משלחים אותה חזרה למעלה, כי כאן היא סובלת. מה זאת אומרת? כשלי קשה עם זה שהיא לא כאן, ומנחמים אותי שבעצם עדיף לה, לטובתה, לא לחזור, כאילו יש הסכמה שהיינו יכלים להחזיר אותה, אבל אנחנו נורא מתחשבים בה ולטובתה הגמורה משאירים אותה למעלה. מעבר לזה שזה אינפנטילי למדי, הייתי יכולה לקחת את זה צעד נוסף קדימה: אם היא כביכול יכולה לחזור לפה, אז היא גם -כביכול- יכולה לחזור לפה בריאה. למה אתם מחזירים לי אותה חולה? ואז משלחים אותה למעלה בחזרה כי היא תסבול? כבר עשיתם משהו בלתי הגיוני ולא טבעי בעליל- אז תעשו עד הסוף. תחזירו אותה בריאה.

בקיצור, משפט ניחומים מפגר.

כי סבתא שלי אהבה לחיות, והיא נלחמה כמו לביאה, ואפילו הרופאים היו בהלם ממנה. הם לא הבינו איך היא עדיין חייה. הם נתנו לה הרבה פחות.

**

אשכרה שנתיים.

סבתא יקרה שלי, להלן רשימה מקוצרת של דברים ומארועות חשובים שחווינו בלעדייך:

נולד לך עוד נכד.

הוצאתי רישיון.

נכנסתי להדרכה בתנועת נוער, ואפילו יצאתי ממנה כבר.

נכדה אחרת שלך נכנסה גם להדרכה עכשיו.

אחרי שנים רבות של חיפושים חסרי תוצאות, סוף סוף אבא ואמא קנו בית. ואפילו כבר עברנו לגור בו.

בר מצווה של אחי הקטן. כן כן, בר מצווה ראשונה בנכדים.

שבת יום הולדת לסבא. אפילו הוצאנו חולצות.

מסיבת חנוכה המסורתית שלנו.

ימי הולדת של כולם בערך.

גילו לי עקמת  וקיבלתי שרגא. מכל האנשים בעולם, דווקא אותך אני צריכה בסיטואציה הזאת. ואת לא פה.

כולם ממש גדלו, והתבגרו, בכל זאת- עברו שנתיים.  

**

שנתיים.

זה לא מספיק כדי לגרום לי להפסיק להרים את הטלפון, לחייג את המספר אליכם הביתה, ורק אז להיזכר שאת לא שם כדי לענות לי.

זה לא מספיק כדי לגורם לי להפסיק לצפות שתפתחי לי את הדלת כשאני מגיעה אליכם הביתה.

זה לא מספיק כדי לגרום לי להפסיק לדמיין אותך קוראת לי ברחוב, מצפה שאסתובב סוף סוף.

זה לא מספיק כדי לגרום לי להפסיק לחשוב שאני נכדה גרועה ושכבר מלא זמן לא ביקרתי אתכם. ואז להיזכר שבדיוק אתמול הייתי אצל סבא. פשוט את לא היית שם.

זה לא מספיק כדי לפחד לשכוח. את הקול, הפנים, האישיות, הערכים.

זה לא מספיק כדי לגרום לי להסתכל בתמונות מפעם בלי לבכות.

זה לא מספיק כדי לגרום לדמעות להפסיק לעלות בעיניים כדאני רק מדברת עלייך. ואפילו לא בלשון עבר.

זה לא מספיק כדי להתגבר על הכאב. זה לא מספיק כדי שהפצע יגליד.

זה מספיק כדי למלא כל תשבץ שנופל בחלקי באדיקות, כדי לזעום על כל מי שזורק את החוברת של המשבצת לפח.

זה מספיק כדי להזכיר בכל הראיונות שהיו לי- שעברית ותשבצים זה דברים שאני יודעת ואוהבת רק בזכותך.

ויש יותר לא מספיק ממספיק. וזה אומר שעוד יש הרבה דרך. אבל אנחנו בכיוון.

**

סבתא יקרה שלי,

מחר האזכרה. הפעם אני לא "אשא דברים" כמו מקודם. הזמן הוא תרופה לכאב, אבל ככל שהוא עובר

יותר קשה לדבר עלייך 

באזכרה

של עצמך.

בהתחלה פשוט לא הבנתי, זה היה נראה כמצב חולף- הנה את דופקת בדלת, מתקשרת לשאול מה שלומי ואם עברתי טסט או איך הולך עם שנה הבאה.

אבל עכשיו זה כבר מתחיל לחלחל. לאט לאט, אבל כבר מספיק כדי לא להיות מסוגלת לדבר עלייך באזכרות.

אפילו לכתוב כאן זה קשה. אבל פחות.

אז זה הנשיאת דברים שלי למחר.

מקווה שתביני.

***

אז היא אולי לא מחכה לי בבית, או מתקשרת כדי לייעץ, או מלמדת אותי איך סורגים את הסוך של הצעיף, אבל...

בסה"כ, היא סבלה. עכשיו יותר טוב לה.

(לזכרה של סבתי היקרה והכל כך מיוחדת,

שלא משנה כמה אצא נגד משפט הניחומים הזה, הוא פשוט האמת- בסוף חייה היא סבלה כאן.

עם הסמליות הרבה שיש בדבר- בחודש השמח ביותר בשנה- ממש כפי שהיא היתה שמחה ואופטימית עד הרגע האחרון, היא נלקחה השמיימה,

ובהחלט נגאלה מייסוריה.

ל' אדר תש"ע. )

זהו. סוף סוף הגיע הרגע המיוחל!!! טהטהטהטהטההה (תופים מרוגשים)

הפוסט על צבא, שירות לאומי, שרגא ופרופיל 21 יוצא לדרך :)

אז מאיפה מתחילים?

אי שם בצו הראשון- הגלוי: עקמת מאוזנת קלה. מאד קלה.

                       הדרישה: בדיקת אורטופד ושליחת טופס כשירות לשירות צבאי ללשכת הגיוס.

                       ומה עשיתי בפועל? בדיוק את הנדרש. תוך שבוע נמנם לו בנחת בפקס של לשכת הגיוס טופס כשירות לשירות צבאי מהאורטופד.             לא, עוד לא פרופיל 21. עדיין 64- וממש לא בגלל העקמת (קוראים נאמנים ידעו את הסיבה ל64 ;) ).

מיונים- חופש גדול. מעטפות מחיל המודיעין. נסיע לתל אביב, מתקן רמות. ועוד נסיעה, ועוד זימון. והחיים מתנהלים סבבה.

ובמישור האזרחי- הרופא לא שולל שירות צבאי בכלל. "יגייסו אותך, לא תהיה בעיה". כן, בטח. עוד הייתי תמימה וקטנה. ואז עברנו אורטופד.

לא משנה למה, החלפנו שיטה. הגענו לאוורטופד שבזכותו הבלוג הזה הגיח לאוויר העולם (כן כן, יוזמה שלו) ונפגשנו עם ליאור הפיזאוטרפיסטית ועם האיש של המחוכים ואת הבלגן של החודשיים הלחוצים ההם כבר פירטתי פה פעם.. בקיצור, עם החלפת השיטה והלחץ בזמן, התחיל ליפול גם האסימון. עם שרגא- אין גיוס. שמחה וששון ממש. הבאסה מתחילה לחלחל לאט לאט.

מיונים- משדרים עסקים כרגיל. הצבא חושב שהעקמת עדיין קטנה ומאוזנת, אני עדיין כשירה לשירות צבאי מבחינתו, ועדיין יש אחלה מיונים.

ובאופן רשמי- אחרי שיחות רשמיות עם האורטופד ועם ליאור, בנפרד, העניין נהיה רשמי- עד מרץ שנה הבאה אני לא יכולה להתגייס.

ומה עושים?

או שלא מודיעים לצבא- דוחים שנה: מכינה, מדרשה, טיול לחו"ל. (אני רציתי טיול לארה"ב, כמה חודשים טובים. הארנק של אבא פחות אהב את זה)

או שעושים שירות לאומי- עם שרגא, בלי שרגא, אני אמצא תפקיד שיתאים למוגבלותי הפיזית הזמנית, אעשה שנתיים משמעותיות ואתרום למדינה לא פחות מכל חיילת אחרת. אז יש גם מיונים לשירות לאומי. תוסיפו גם את זה לרשימת החיסורים המוצדקים מביה"ס. 50% נוכחות עפ"י תעודת המחצית. אחלה מגן יהיה לי, הא?

או שמודיעים לצבא. פה העסק מסתבך-               

הרי בכל מקרה הצבא צריך לדעת משהו. השאלה היא מה- אם מודיעים אחרי שרגא, שידע שאני לא יכולה לעשות ספורט. טירונות 02 בכל מקרה, הצבא יתמודד עם העניין. וגם אני. אבל אם מודיעים לצבא תוך כדי שרגא- כאן אין תשובה. לאף אחד אין תשובה בשבילי. "לא יגייסו אותך עם שרגא" אוקיי. הבנתי. אבל מה אם בזכות שרגא אבקש דחייה? ואם אודיע על שרגא יורידו לי לפרופיל 21? יתנו לי פטור? ועדה רפואית- הצבא ירצה אותי בכלל?

אין תשובות. למה? כי 90% (נתון לא מדויק) מהנוער הסובל מעקמת, מאובחן ומטופל בשלבי הגדילה- כלומר, גילאים 12-15 פחות או יותר. אז כשמגיע הצו הראשון, אין להם שרגא. ולפעמים גם לא עקמת, בטח שלא עקמת גדולה. ומה קורה איתי? יומולדת 18 עוד חודשיים, צו גיוס ליולי הקרוב, והפחד מהפטור. והמוועדות הרפואיות. זה סיוט, אני יודעת כי חברות שלי עם צליאק ועושים להן טרור. אז מכשיר לטיפול בעקמת? יזרקו אותי מכל המדרגות.

אז כן, שרגא שם אותי באי וודאות עוד יותר גדולה ממה שהייתי יכולה להיות במצב רגיל. כאילו זו לא החלטה מספיק מסובכת גם ככה.

שורה תחתונה:

אין שורה תחתונה. יש בינתיים.

ובינתיים אני מתמיינת גם לשירות לאומי.

וגם לצבא. ויש אפילו מסלול ממסוים במודיעין שאני ממש רוצה. ויש אפילו סיכוי לגיוס אפריל. תתפללו שזה אכן יקרה!

וגם בדקתי מכינות קד"צ. לא אהבתי. ירד מהפרק.

וגם אני צריכה ללכת לבדוק מדרשות. אין לי זמן. 50% נוכחות כבר מעכשיו. אני לא יכולה להמשיך להחסיר, אז אני דוחה את העניין.

ומחר יש לי מיונים לחיל חינוך. ולחיל חינוך אין גיוס אפריל או מרץ. זה או יולי, או יולי שנה הבאה.

מסובך. ולפעמים עד שנדמה שמוצאים איזה פתרון- זה שוב מסתבך ומגיעים למבוי סתום.

ומה יש לי להגיד על הצבא?

מלבד העובדה שהוא הצבא הכי מוסרי בעולם, ושהחיילים שלו הכי חתיכים ביקום,

הוא גם וואחד ראש בקיר. אם היה באמת למי לפנות, מישהו רציני, שלא יחליט לתת לי פטור כי אני מקרה מורכב ואין לו כח בשבילי, אם היה אפשר לקבל חות דעת בלי לפחד שהיא תגזור את גזר הדין, אם היה משהו מסודר- היה יותר קל.

אבל אין. ואף אחד לא מסתכל על מי אני, אלא על מה אני.  ואני עם עקמת ושרגא- שזה אחריות, אחריות רפואית כבדה, ועדיין, בחיל המודיעין אני בספק אם מצבי היה מחמיר. אבל לא בודקים אותי. בודקים דפים שנכתבו עלי, ובמקרה כזה זה אבוד.

לכן מתחמנים קצת.

מנסים לדחות שנה בתואנה של מדרשה או מכינה. ולא באלי בכלל.

אבל עושים מה שצריך- כי אין כמו צה"ל, ושם אני רוצה להיות, מתישהו- בסוף :)

***

שמות של רופאים שמכירים את המערכת הצבאית מקרוב ויכולים לתת חוות דעת לא מחייבת שלא תתן לי פטור, מוזמנים לעבור אלי בשמחה.

אני יותר מאשמח :)

***

אגב, קיימתי את ההבטחה שלי מהפוסט הקודם. לא חשבתי שאני אעמוד בזה.. ;)

שיהיה המשך שבוע שמח =]