שרגא ואני

אהלן שלום שלום :)

תוך התעלמות מוחלטת משביזות אפטר פסח ומהעבודות הרבות שקיבלתי לפסח ולא ממש עשיתי, חזרתי. מקווה שהתגעגעתם... ;)

ככה:

בפוסט הקודם סיפרתי לכם שההתחלות הן קשות. זוכרים? בהתחלה עם שרגא הכל קשה, כואב ומרגשים רובוטריק. ושכל העולם נועץ בכם עיניים ורואה שיש עליכם משהו מוזר למרות שהוא בעצם לא רואה כלום (נפלאות הסווצ'רטים).

אז עכשיו באתי לספר לכם ההפך. בהתחלה הרבה יותר קל. האמצע הוא סיוט.

הסכיתו :

בכתה ז' היתה לי מחנכת ממש מיוחדת, שבתחילת השנה הכינה אותנו לקראת מה שיבוא עלינו בחטיבה (ושאם נהיה ממש טובות אז נישאר גם לתיכון..).

בקיצור, היא אמרה שזה בכלל לא נכון שכל ההתחלות קשות. למה?

בהתחלה יש התרגשות, מוטיבציה, אדרנלין.

בתחילת שנת הלימודים, יש את כל הספרים (עטופים!), יש המון מחברות מסודרות (ולא מקומטות!), יש את כל כלי הכתיבה בקלמר והתיק נקי ולא נושא ניירות עודפים, מיותרים ומקומטים וסנדווצ'ים בני שנה. 

בתחילת השנה (לפי לוח השנה. כן נו, החג הזה.. ראש השנה :) ) יש לנו רשימת הבטחות לעצמנו. במה להשתפר, על מה לעבוד, מה להשיג. לעשות דיאטה, למצוא חבר, להיות שמח. כאלה דברים.

ואפילו בדברים קטנים יותר-

בתחילת הלימוד למבחן אנחנו חדורי מוטיבציה ובטוחים שתוך שעה נסיים את כל החומר לבגרות. אחרי חצי שעה (במקרה הטוב) אנחנו כבר בפייסבוק.

בתחילת שיעורי הנהיגה ממש מתרגשים, וכל שיעור הוא כיף ולומדים הרבה. המשבר הוא באמצע. בשיעורים שכבר יודעים לנהוג אבל עדיין עושים טעויות מפגרות, ובכלל- לא עברנו את כמות השיעורים המינימלית על פי החוק.

יש עוד המון התחלות. שיעורי נגינה, חוגים, חברים, משפחה, עבודה על עצמנו.

בהתחלה יש לנו את כל הכח והמוטיבציה שבעולם. ואז זה דועך.

כי קשה להחזיק מעמד כשאנחנו אקטיביים!

באמצע שנה הספרים נותרים מיותמים בלוקר או בבית, המחברות מקומטות ואבודות, דפים תלושים ומקושקשים מתקמטים להם בנחת במעמקי התיק, כשבתא שלידם מנמנמים כמה סנדוויצ'ים מתחילת שנה ותפוח מחנוכה.

באמצע שנה כבר שוכחים את כל ההבטחות. הדיאטה נשכחת כליל ואת מקומה תופס לו בורגרסבאר שמנמן. השמחה נעלמת לקצת יותר מדי זמן. כאלה דברים.

אתם בטח לא צריכים אותי כדי לגלות לכם כמה קשה להחזיק את עצמנו בניגוד לרצון שלנו. בא לנו פייסבוק אבל צריך ללמוד, למשל.

או- (ובשביל זה אתם כן צריכים אותי!) בא לי לישון, לאכול, ללמוד (כן!!), או כל דבר אחר, אבל צריך לעשות פיזיותרפיה.

אוווף.

התרגילים האלה מעצבנים.

ניסיתם פעם לנשום רק בריאה השמאלית?

לשאוף רק עם הריאה הימנית?

למתוח את עצמכם לגובה המקסימאלי?

להזיז חוליות בגב בעזרת הנשימה בלבד?

לעשות את כללל מה שכתבתי ביחד???

לא. לא ניסיתם. מקסים. אולי תלכו גם לליאור. חוץ מזה שהיא ממש חמודה, היא גם נותנת לי שיעורי בית.

תרגילים מעצבנים!!! באמת מעצבנים!!!!

זה לוקח שעות, זה כואב, זה לא נגמר, ואי אפשר לעשות את זה מהר!

זה הכי משגע אותי. אי אפשר לתקתק את זה ולסמן וי ולעבור למשימה הבאה. כל נשימה צריכה להיות ממש ארוכה ועד הסוף, ויש 30 נשימות בכל תרגיל לפחות. ויש 6 תרגילים. כל נשימה זה כמה שניות. תעשו חשבון.

ולכן התעכבתי מלכתוב את הפוסט הזה.

עד החודש וחצי האחרונים הקפדתי על התרגילים מאד.

יום שלא עשיתי השלמתי הכל ביום שלמחרת.

הקדמתי לעשות אותם מתי שרק התפנה לי זמן.

ועשיתי את כללל הנשימות שצריך.

ואז התחלתי לחפף בספירה. נווו 10 פעמים במקום 20 זה לא כזההה נורא. 5 נשימות במקום 10.. מי ישים לב? שטויות.

ואז לא נשאר לי כח באותו יום. אז לא עשיתי בכלל. וגם לא השלמתי. כי גם ביום למחרת לא נשאר לי כח.

ועוד יום, ועוד יום...

וכבר מזמן רציתי לתפוס את עצמי בידיים. ולא הצלחתי.

ועוד יומיים אני צריכה ללכת לליאור. היא תראה שלא עשיתי כלום בשלושת השבועות האחרונים.

אז נכון שיש לי תירוצים- היה פסח, לא ישנתי באותו יום בבית, הייתי חולה, חזרתי מאוחר מדי.

אבל בתירוצים האלה אני לא עובדת על אף אחד. רק עלי.

ובסוף זה יפגע בי.

אז חיכיתי עם הזריקת מוטיבציה שכתיבת הפוסט הזה יביא לי.

זהו. מעכשיו כבר אין תירוצים!! אין פסח ואין חגים ואין כלום. יש תרגילים!!

קשה להתמיד. באמת. זה גם לא כיף.

אבל זה חשוב.

חברים יקרים,

הספרים והמחברות, הדיאטה וההבטחות, שיעורי נהיגה ושיעורי נגינה-

הם קוראים לכם. תכבו את המחשב ותלכו! זה שווה את זה. כי מרגישים סיפוק אחר כך :)

פינת הפיזיותרפיה זועקת אלי.

המזרון מתחנן, כריות האורז הקטנות ממש בוכות, המתח מזדעק והשרפרף ממש מתאבל.

אז הלכתי. לעשות תרגילים :)

***

ואני רוצה לראות שתגידו לי שרק ההתחלות קשות!!

אפטר פסח שמח! אל תתבאסו מהחזרה לשיגרה.. גם ככה  עוד מעט סופשנה ;)