שרגא ואני

כל פעם אני חושבת על משהו מסוים שבא לי לכתוב, ואז קורה משהו יותר מגניב ומשנה לי את התוכניות:)

ולהלן המשהו המגניב שהעיז ברוב חוצפתו לשנות לי את התוכניות:

יש לי שריטה בשכל - כל פעם כשאני הולכת לשירותים, אני הולכת עם הפלאפון. אפילו בבית. שיהיה, לא יודעת.

(אוקיי, אני כן יודעת. זה מטראומת ילדות- ננעלתי בשירותים של סבא וסבתא (!!!! - יש יותר טראומה מזה?) שהיו בקומה השניה וכולם היו במרפסת למטה. רק המזל המדהים שלי, בחיי.  בקיצור, בזכות טיפוס אקרובטי ומסוכן ובזכות זה שהייתי פצפונת ממש, הצלחתי להחלץ בשלום בדרך בלתי לגאלית בעליל שכללה טיפוס על הניאגרה, היתלות טרזנית [מלשון טרזן] על הדוש של האמבטיה [לא, הוא לא נקרע], השתחלות דרך חלון בגודל של בוטן, הפיכת הדלת של החדר השני לקיר טיפוס כשהידית הרעועה משמשת אבן בולטת לכף רגלי הפצפונה, דילוג של נמר בערך ונחיתת חתול על הרצפה, ואפילו בשלום. וזה שניצלתי וחזרתי בריאה ושלמה לחיק משפחתי לא השכיח את ההיסטריה שהפכה לטראומה. טוב נו, לפחות גיליתי כמה מקורית ויצירתית אני יכולה להיות, אה, ואפילו ספורטאית משהו. [תקף עד גיל 10 בלבד. אח"כ זה נעלם] ).

בקיצור, טראומת הילדות מלווה אותי עוד המון שנים אחרי, ואני תמיד עם פלאפון עלי. היום התמזל מזלי המקסים והלכתי להתקלח בלי הפלאפון. נו גם ככה נגמרה לו הבטרייה, מה הוא יעזור לי בתוך האמבטיה ומחוץ למטען? סבבה. אני מתקלחת בפאנן שומרת על הכנרת אפילו שהיא כבר כמעט מלאה ובאה לצאת. בדרך אני חושבת לי כמה מצחיק יכול להיות אם הדלת לא תפתח לי דווקא כשאני בלי פלאפון, היחידה בקומה פה למטה, לאף אחד אין מה לחפש פה, וישמצב שאני סוגרת לילה על שטיח האמבטיה באורך 20 ס"מ שלי. שמחה וששון. שיט, הדלת אשכרה לא נפתחת. אוקיי, לא להלחץ, ננסה שוב. שיט. אוקיי, ננסה שוב. ושוב, ושוב. מרפי חולה עליי, תמיד ידעתי את זה. אז עברתי לשימוש בכח פיזי בלתי מתון. וכפי שכבר הסברתי, כל יכולת הנעת שרירים שאינה בקונצנזוס של הליכה או אכילה, נעלמה ממני מגיל 10- שזה, לפני המון המון שנים. שלוש דפיקות חזקות על הדלת וכמעט נשברה לי היד וכל מה שהצלחתי להפיק היה צליל עלוב משהו. טוב, כאן כבר נבהלתי. בראש מזדמזם לי השיר של איפה הילד- "הי, מישהו שומע אותי?" ומהר מאד הבנתי שזה בדיחה ממש לא מצחיקה. בהעדר יצירתיות ו/או חלון נטול סורגים באמבטיה, נאלצתי להתחיל לצרוח. ממש לצרוח. פתחתי חלון וצעקתי לשכנים. נו באמת! למה כולם עם חלונות סגורים? אמא? אבא? שכנים-חדשים-שאני-לא-מכירה? משטרה? הצילו?? אין תגובה.

פתאום אני שומעת מעבר לדלת קול קטן- בנפו (אוקיי, אחותי לא קראה לי בנפו. היא קוראת לי בשם האמיתי, כמה מפתיע.) איפה את?

אויש!! אחותי הקטנה והמקסימה :) רק בת 4 וכבר זכתה להציל את חיי. מיד פקדתי עליה לגרור את אבא במורד המדרגות ולבוא להציל אותי. ואם אפשר שילבש גם גלימה, שיהיה מגניב. הוא לא לבש גלימה, אבל תוך שניות מספר דלת האמבטיה שלי הפכה למוקד משפחתי. קצת משחקים עם הדלת והמון אמא שמנסה להרגיע אותי - כשבעצם היא היחידה שבפאניקה, לצד ייאוש מהכח הדל שבידיי והעברת המפתח לאבא דרך החלון שפונה לגינה, (מזל שיש אבא בבית :) ) חולצתי בשלום ואני חייה ונושמת. ורגועה להפליא. דווקא היה יכול להיות מגניב לישון באמבטיה.

ומה הקשר לשרגא?

בעודי יוצאת מפתח דלת האמבטיה חייכנית מתמיד ומנופפת לשלום לכל החוששים לחיי המצטופפים בחדרי (עיין ערך- אמא, אמא ושוב אמא) חשבתי לעצמי שהיה יכול להיות מעניין לעשות איזה ניסוי שרגאי קטן.

למשל, לעשות תחרות בין הדלת לשרגע. מי מתפצח ראשון. אני מהמרת על הדלת.

או להשתמש בו כמגאפון. לשים ממש ליד הפה ולצרוח לתוכו. אם הוא יכול ליישר לי את הגב, הוא בטוח יכול להגביר לי את הקול. במיוחד בעיתות מצוקה כגון אלו.

או להפוך אותו לכדור. כדור פוטבול- מאורך ואליפסה כזאתי ואז לשחק עם עצמי באושר ועושר עד עלות הבוקר.

או בשעות שפל קשות במיוחד, לבדוק אם הוא אכיל.

טוב, נראלי ששכחתי את ההגיון שלי אי שם באמבטיה מאחורי הדלת הנעולה ;)

עד הפוסט הבא הוא בוודאי יחזור אלי.

היו שלום :)