טובב אז יומולדת 17 הא ? חח אני גודלת ... הזמן עובר מהר בתכלס .

אני רק אתמול זוכרת תעצמי ילדה קטנטנה חייכנית שרואה את העולם בצורה ורודה .

עוד מאז שהייתי קטנה , ידעתי שהחיים הם לא דבר קל .

אבל ניסיתי להכחיש לעצמי את זה , ותמיד ניסיתי להיות ילדה קטנה וחייכנית . 

כבר כשהייתי קטנה , החיים שלי תכלס לא היו כאלה קלים ופשוטים , כמו שלכל אחד מאיתנו .

סבא שלי מת כשהייתי בערך בת 6-7 , הבן אדם , שהחזיק את המשפחה הזאת , גרם לי תמיד לחייך , 

בחיים לא הרים עליי את הקול , טייל איתי , שיחק איתי , חייך אליי,היה הבן אדם הכי טוב שהכרתי בעולם הזה !

אם הוא היה פה , אני יודעת שהחיים שלי היו ניראים הרבה יותר שמחים , אבל הוא לא פה ... וכשהוא הלך ,אז הלכו גם החיים האופטיימים והשמחים.

הסבא השני שלי , לא הכרתי אותו , הוא גר בחו"ל , ותמיד חלמתי להכיר אותו כשהייתי קטנה , אבל יום אחד אמא באה וסיפרה לי שהוא לא פה יותר ...ואז הבנתי שאני גם לא אכיר אותו.

ההורים שלי , לא היו מפסיקים לריב כשהייתי קטנה , היו נישברים דברים בבית , מהכעס של אבא , היו צעקות בלי סוף ,הם רצו להתרגש , אני זוכרת את עצמי יוצאת החוצה , לבד בלילה , באיזה גיל 10 , רק כדי לא לשמוע את הצעקות שלהם . 

והיום כבר גדלתי , והם עדיין ביחד , הם לא התגרשו , ובוא נגיד שהם לא רבים כמו פעם , יש צעקות והכול , אבל בוא נגיד "שהמערכת יחסים " שלהם פחות "אלימה " והם ממש לא כמו שהיו כשהייתי ילדה קטנה והם לא מתכוונים להתגרש או משהו כזה .

הם נישארו בסה"כ בשבילי , בשביל הילדה הקטנה שלהם ... כי אח שלי כבר חווה איתם את החיים ויש לו חיים משל עצמו ,שהוא תמיד חלם עליהם .

אבל למרות שהם אוהבים אותי כול כך , מביאים לי כול מה שאני צריכה , ואף פעם לא מענישים אותי , ופשוט עושים בשבילי הכול ...

אני עדיין מרגישה שהם מאוכזבים שאני הבת שלהם , שפעם הייתי מלאך , והיום אני רק עושה להם צרות בלי סוף ...

ובאמת שהרבה פעמים עוד כשהייתי ילדה הייתי חושבת על להתאבד , אפילו אמרתי את זה לאבא שלי פעם אחת , והוא נלחץ , זה היה באיזה גיל 14 .

אבל לא באמת היה לי אומץ לדברים כאלה ... 

הבית , זה המקום היחיד שיכלתי לפרוק בו את הכעס שלי , בבית הייתי מסוגלת פשוט לצרוח , ובחוץ? ליד אנשים ? בחיים לא הייתי מרימה אפילו את הקול שלי . הייתי עדינה וחמודה , ואף אחד בחיים לא היה יכול לדמיין אותי שאני צועקת , צורחת .

אחר כך כשגדלתי , זאת אומרת גיל 15 בערך נגיד... החיים שלי התחילו להתפרק פשוט , הרגשתי שאני משתגעת , ואז כבר גם ניסיתי להתאבד אפשר להגיד .

ירדתי בלימודים , אבא היה כועס עליי בלי סוף , ורק היינו רבים כול הזמן , וזה הרג אותי .

התאהבתי פעם ראשונה בחיים שלי במישהו שהוא עכשיו חבר שלי , אבל בהתחלה הדרך שלנו הייתה כול כך קשה ופוגעת , שהרגשתי שאני מתה מפנים ,

איבדתי אנשים שהיו יחסית קרובים אליי , 

התחלתי לשתות , לעשן .

והתחלתי להיות מישהי אחרת בחיים שלי , התחלתי לחוות דברים חדשים .

כשהמצב הגיע לשיא , שחבר שלי זרק אותי בפעם השנייה , וכשהחיים הרגשתי שהם מתמוטטים עליי , כי אף אחד לא היה מרוצה מימני ואיכזבתי את כולם (מורים , משפחה, חברים )

הרגשתי שאני לא שייכת יותר לעולם הזה , ושבאמת יהיה עדיף פה בלעדיי .

אני זוכרת את אותו היום שמצאתי 20 כדורי דיכאון במגירה של תרופות .

ופשוט החלטתי לקחת אותם , לקחתי אותם , איזה 10 , באותו הערב ועוד כדורים מכול מיני סוגים שונים שעירבבתי .

אני זוכרת שפשוט לא היה לי אכפת מעצמי באותו הערב , אמרתי לעצמי שאם אני לא אהיה פה , לא אכפת לי , זה יהיה לטובה .

אבל בסוף , לא קרה שום דבר . 

הייתי מסטולה , זה כן , אני לא זוכרת בבירור איזה 3 ימים בחיים שלי , הייתי מחוקה , ואין לי מושג איך שרדתי את זה ,

ואחרי הכדורים , הייתי ממש בדיכאון , הייתי בוכה כול הזמן , אחר כך כבר המשפחה שלי גילתה שלקחתי כדורים , וכולם דאגו לי , ואז גם הבית ספר גילה שלקחתי , ורצו שיהיה לי פסיכולוג והיו שיחות עם ההורים ,אבל בסוף ... לא היה לי פסיכולוג , רק יועצת של בית ספר. 

וגם החברים גילו , שלקחתי ... וכבר לא היה לי אכפת מאף אחד , שיחשבו עליי מה שרוצים .

אבל הדברים האלה מאחוריי והם כבר עברו.

ועכשיו ? אני קצת מסטולה כשאני כותבת את זה כול זה , 

אבל , אני פשוט ישבתי בחלון שלי , וניזכרתי בכול הדברים האלה , וחשבתי איזה עתיד אני רוצה שיהיה לי ?

והעתיד היחידי שחשוב לי זה.

שהמשפחה שלי תיהיה שמחה תמיד ..

ואני ?

שאני אעבור לגור בבית גדול , עם חבר שלי (שכבר שנתיים אני פשוט לא מסוגלת לחיות בלעדיו ) 

ושאני והוא תמיד ניגרום אחד לשני רק שמחה ואושר .

ושסופסוף תיהיה לי את המשפחה שלי שאני רוצה מאז שאני קטנה .

אני הוא ועוד שלושה ילדים יפים :))

זהו , זה מה שחשוב לי בחיים .

אני לא יודעת , מה הוא באמת רוצה , ואם הוא באמת מתכוון להשאר איתי בעתיד , 

הוא אומר שכן , ושאני האחת שלו ושהוא רוצה להתחתן איתי ולחיות איתי ולעשות אותי מאושרת .אבל אני מפחדת שהוא לא באמת חושב על זה ורוצה את זה כמוני . כי אי אפשר לדעת .

החיים שלנו עוד ארוכים , ואנחנו אולי נירצה לראות עוד דברים בחיים.

אבל אני יודעת שאהבה כמו שיש לי איתו ? גם אם אני ארצה לנסות משהו אחר , זה לא השתווה למה שיש ביני לבין חבר שלי .

אני לא חושבת שאי פעם אני ארגיש משהו יותר חזק ממה שאני מרגישה אליו . 

ובאמת שאפילו אם אני ארצה פתאום לנסות להיות עם מישהו אחר סתם מתוך סקרנות , עדיף לזכור , שכמוהו , לא יהיה לי .

וששום דבר בעולם הזה , לא עדיף מימנו . 

וזהו ... מזל טוב לי :)

ולילה טוב ♥