כריסטיאן היקר- סיפור בהמשכים

הי, מקווה שלא נטשתם!
כי אני לא :)
וואו, יצא לי פרק ממש... עמוס.
שבוע שעבר הייתי בטיול שנתי והיה ממש אדיר ובגלל זה נקטע לי קצת הקצב של הסיפור. מקווה שתסלחו לי!

והנה הפרק...

25.7.2026

כריסטיאן היקר,
אני חושבת שאני מאושרת היום.
אולי לא לגמרי מאושרת, כי אני לא בדיוק יודעת מי אני, למה אני כאן מה הוא רוצה ומה זה פנקס התאריכים הקטן שבכיס שלי.
אבל אני מאוד מאושרת.
כי אני סוף סוף לא לבד. מין נקודת אור.
אני לא יודעת כמה זמן ההרגשה הזאת תימשך. אני רק יודעת, שעכשיו אני מאושרת, וזה כל מה שמשנה.
טוב, אני אספר לך הכול מהתחלה.
אתמול התעוררתי על דשא ירוק ומעקצץ, וכשפתחתי את העיניים ראיתי מעליי מין חופת עלים מעץ ענק שעמד לידי. קרני השמש עברו בפסים זוהרים מלאים גרגירי אבק דרך הרווחים שבין העלים. המראה היה יפה, מלא שלווה ומרגיע.
בהיתי בעץ כמה דקות, עד שפתאום שמתי לב שלידי שוכבת אישה- או נערה, לא יכולתי בדיוק לאמוד את גילה.
היא בדיוק התיישבה גם כן, והבחינה בי. היא שחומה מעט, עיניה כחולות בוהקות ושערה חום וחלק.
התבוננו אחת בשניה כמה זמן.
ואז היא חייכה. "שלום."
"שלום." החזרתי לה, "מי את?" שאלתי.
"ואלרי. ואת?"
"אדלייד."
בחנו אחת את השנייה לרגע. הרגשתי משב חיובי מכיוונה- כאילו נועדנו להיות חברות.
"מאיפה הגעת? את גרה כאן?" שאלה ואלרי.
"לא יודעת." עניתי. העברתי את מבטי סביב. "אבל יפה כאן."
"מה זאת אומרת, לא יודעת?" דרשה ואלרי לדעת.
"לא יודעת," חזרתי, "אומר שאין לי מושג אם אני גרה פה, ואם לא אז איפה. אין לי מושג איך הגעתי הנה. זה פירוש של 'לא יודעת'."
היא פערה לעברי את עיניה. "גם אני!" אמרה בהתרגשות.
הבטתי בה בבלבול. "מה גם את?"
"גם אני לא יודעת את כל הדברים האלה!" קראה.
שתקתי, מופתעת, ושוב בחנו אחת את השנייה.
"אז... שתינו הגענו הנה, לא זוכרות כלום, בלי כלום, ישנות וכנראה ששתינו לא נזכור אחת את השנייה עוד כמה זמן..."
הנהנתי. ההבנה שאני לא לבד בכל זה נחתה עלי כמו רעם ביום בהיר. אבל זאת הייתה הנגיעה הראשונה של האושר הזה- הידיעה שגם אם לא אזכור את זה, עצם זה שיש מישהי שחייה מתנהלים כמו שלי, באותו אופן מוזר ומבלבל, הייתה ממש מנחמת.
"זה כל כך מוזר." אמרה ואלרי.
"נכון." ואז עלתה בראשי מחשבה מצחיקה. "אנחנו גם לא יכולות להחליף חוויות וכאלה."
צחקנו.
"נחפש מקום להיות?" הצעתי ונעמדתי.
היא הושיטה יד בבקשת עזרה. עזרתי לה, וההרגשה הייתה טובה.
הלכנו בשקט נינוח אל עבר בניין יחיד שנראה בקצה השביל.
"מה יש לך בכיסים?" שאלתי את ואלרי בסקרנות.
"בכיסים?" היא הסמיקה משום מה, "למה?"
"לי יש פנקס וחבילת תאריכים. מה יש לך בכיסים?" חזרתי על השאלה, כי היה לי בראש שהדברים האלה שאנחנו סוחבות לכל מקום צריכים להגיד עלינו משהו.
"זה... אישי." אמרה ואלרי.
"מה זה?" אני יודעת שאני חטטנית, אבל היא סקרנה אותי.
"מכתב."
לא הבנתי מה כל כך נורא. "נו, יפה." אמרתי. "זה מכתב מביך, שאת מסמיקה כל כך?"
הסומק שלה רק העמיק. "אני לא בטוחה. אני לא יודעת בדיוק מה כתוב שם."
מה שאומר שהיא יודעת במעורפל. קימטתי את גבותיי. "אז תבדקי. אני לא אסתכל."
היא הנהנה והוציאה מכיסה נייר מקומט, פרסה אותו, יישרה אותו בזהירות וקראה. כשהרימה אלי את עיניה, היא חייכה חיוך נבוך.
בלעתי את הסקרנות שלי. לא הייתה לי זכות לחקור אותה- בקושי הכרנו, וגם למי שלא זוכר כלום- ואולי במיוחד לו- יש זכות לשמור סודות.
המשכנו ללכת. היא שקעה בשתיקתה. אני מניחה שהיא ניסתה להיזכר במשהו, שיסביר מה שקראה במכתב.
"אם הוא רק היה כותב את השם שלו..." אמרה ואלרי בקול חלש אחרי שעברנו בשער צבוע אדום.
"הוא לא כתב? למה לא?" שאלתי, יותר תוהה ביני לבין עצמי.
היא משכה בכתפיה. "אני מניחה שכך הוא היה נוהג לחתום... אבל הייתי רוצה לדעת את השם שלו."
"איך הוא חתם?" הסתקרנתי. באותו שלב כבר הבנתי שזה ככל הנראה מכתב אהבה.
הרשים אותי, שבזמן שאני העברתי איתי לכל מקום שלא יהיה את הזמן שלי, בפנקס, היא נושאת איתה אהבה.
חיבבתי אותה יותר מיד, בגלל זה.
"כ'." אמרה ואלרי.
הגענו לבניין. עמדנו כמה שניות מול הדלת שצבעה התקלף והידית הייתה שבורה. התבוננו אחת בשנייה, ודפקנו ביחד על הדלת.
"רק רגע!" נשמע קול רועד מבפנים.
נשמעו כמה צעדים כבדים והדלת נפתחה בחריקה.
איש זקן, שזקנו הלבן הגיע עד למותניו, עמד שם והביט בנו מבעד למשקפיים עבים.
"שלום." אמר באותו קול רועד. "מי אתן?"
"אני אדלייד, זאת ואלרי." הצגתי את שתינו, "יש כאן בסביבה מקום לשהות בו כמה ימים?"
"איפה הציוד שלכן?" שאל הזקן בחשדנות.
"הוא בטח איפשהו." אמרה ואלרי בחצי חיוך.
הוא נראה מתרצה. "יש פונדק קטן במורד הגבעה," אמר הזקן והצביע ביד רועדת אל מאחורי כתפו, "אבל אני אשמח אם תארחו לי לחברה למשך כמה זמן."
החלפנו מבטים. לא ממש אהבתי את ההצעה. לשהות אצל זר, בבית שלו? זה לא קצת מסוכן?
אבל ואלרי חייכה. "בטח. איך קוראים לך?" שאלה בעודה נכנסת לתוך הבית ומסתכלת סביבה בסקרנות.
אני נכנסתי אחריה בחשש מסוים, אבל הבית הקטן הפשוט לא עשה עלי רושם רע.
"בואו, שבו." הזקן החווה על מקבץ כיסאות במרכז החדר.
עכשיו אני שמה לב... הוא לא ענה לוואלרי על השאלה!
התיישבנו לאט.
"נו, אז איך הולך?" הזקן התיישב מולנו ועיניו, שחורות ונוצצות, הביטו בנו בציפייה.
"איך מה הולך?" שאלתי בבלבול.
הוא צחק וחשף טורים של שיניים חסרות. "אתן יודעות, כל העניין הזה." הוא החווה בתנועה מעורפלת באוויר. קולו כבר לא רעד, וכך גם ידיו.
החלפנו מבטים, חוששות שהזקן יודע מה ששתינו כבר שכחנו.
"אתה... יודע מה קורה לנו?" שאלה ואלרי בחשש.
"כן, בוודאי," אמר הזקן בחיוך מלא ביטחון, "אני עברתי את זה בעצמי. לפני שנים."
"ואז מה קרה?" שאלתי. יש דרך להפסיק את מה שזה לא יהיה?
"ואז מצאתי את הפתרון." אמר הזקן בפשטות.
"מה הפתרון?" שאלנו אני וואלרי יחד, בלהיטות, ורכנו בכיסאותינו כדי לשמוע בבירור.
הזקן שוב צחק.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
ואלרי ואני קפצנו במקומנו והבטנו אל הדלת, מרוגזות. הזקן עמד לגלות לנו מה לעשות- איך להפסיק להיות כל הזמן כל כך מבולבלות- ומישהו פשוט בא ומפריע!
קיוויתי שהמבקר פשוט ייקח מה שהוא צריך וילך.
"רק רגע!" קרא הזקן באותו קול רועד ששמענו מבחוץ קודם לכן.
אבל אני כבר הבנתי שהוא רק מעמיד פני זקן חלש וחסר אונים. מעניין מה יוצא לו מזה.
הוא ניגש לדלת ופתח אותה. על סף הדלת עמד גבר גבוה בעל עור כמעט אדמדם, משקפי שמש ושיער שחור פרוע.
הזקן צעד אחורה. "שאיי." אמר בקול שנשמע לי קצת מפוחד.
"אתן, שתיכן, בואו איתי." הזר הפנה לעברנו את פניו.
שתינו ישבנו משותקות על הכסאות.
"קומו, ובואו." קולו היה קר כמו קרח ומצווה כמו מי שרגיל שמצייתים לו.
קמנו מיד והלכנו לקראתו, ואלרי בעיניים פעורות לרווחה ואני מנסה להסתיר את בהלתי בהרמת סנטר מתריסה.
הזקן נסוג עוד קצת אחורה. "שאיי, זה ממש לא הכרחי-"
"שקט." פניו של הגבר הכהה הופנו אל הזקן. "לא היית צריך לדבר איתן, אתה יודע את זה."
אם הייתי מעזה, הייתי מגינה על הזקן שרק רצה לעזור לנו, אבל פחדתי. האיש היה כהה, אפל ומסתורי מידי בשבילי.
"צאו החוצה. חכו לי מעבר לשער, בבקשה. אני אלווה אתכן לפונדק." פקד האיש ואנחנו צייתנו.
חיכינו. שמענו את הזר מדבר בקולו הרם, ואת הזקן עונה בקול רועד. לבסוף האיש טרק את הדלת והתקדם לעברנו. הרגשתי את עיניו מתמקדות בי, אבל לא יכולתי לדעת בביטחון בגלל המשקפיים, שנראו לחלוטין לא שייכים לכל אווירת הכפר ששררה באוויר.
"זה היה ממש חסר אחריות מצידך, אדלייד," הוא נזף בי וכך ידעתי שחשדי היה נכון, "את אמורה להיות יותר חכמה."
"למה חסר אחריות?" מחיתי, מתנערת מהקיפאון שהשליט עליי, "הוא ידע עליי- עלינו- יותר מכל אחד אחר שנפגוש כאן."
"את מכירה אותו?" לחשה לי ואלרי באוזן.
הבטתי לרגע בזר. היה בו משהו מוכר, משהו שייך, אבל לא יכולתי להגיד שאני יודעת מי הוא. "אני... אני לא בטוחה."
"כן, היא דווקא כן." ענה הזר.
"מה היה השם שלך?" התרסתי.
"שאיי." פניו נראו אפלות אפילו יותר כשאמר את זה.
"לא אמרת משהו על פונדק?" אמרה ואלרי בהיסוס.
שאיי הנהן והתחלנו ללכת בשתיקה עכורה.
"לא התכוונתי להיות כל כך מפחיד," אמר לבסוף שאיי בפנים מתנצלות, "פשוט, חיפשתי אתכן. וכשגיליתי שאתן אצל הארווי המשוגע... טוב, לא יצא לו פה שם טוב כל כך."
ואלרי ואני החלפנו מבטים. הוא דווקא נראה לנו בסדר גמור.
"איפה זה פה, בכלל?" שאלתי בזעף.
"אייבן. אתן רואות את ההרים שם, באופק? אלה הרי המערב. וורפה נמצאת על ההרים, עיר אנשי- הזאב."  שאיי הצביע אל צלליות הרים שנראו מרחוק, והביט בי בתקווה.
אין לי מושג על מה הוא דיבר. "מה? אנשי זאב? הו, אלוהים." אמרתי.
"אנשי זאב?" נבהלה גם ואלרי, "הם יגיעו הנה? זה מסוכן?"
שאיי רק נאנח, ונראה מאוכזב קצת משום מה.
"תיזהרו," הוא אמר לאחר כמה דקות כשהשביל התחיל לנטות מטה.
טוב, אני מודה שזה היה קצת טיפשי מצידי, אבל החלטתי לא להקשיב לו. הוא הרגיז אותי.
הוא היה מתנשא, ולא אמר כלום על שום דבר חשוב. אז לקחתי צעדים גדולים וחסרי זהירות והייתי נופלת, כי השיפוע נעשה יותר ויותר חד ככל שהתקדמתי, אבל יד חזקה תפסה את הזרוע שלי ושאיי הצמיד אותי אל חזהו בחוזקה.
התנשפתי והרשיתי לעצמי להישאר בחיבוק המוזר הזה רק עד שקלטתי שהאני מגיעה לו לצוואר ויש לו ריח די טוב דווקא- ומיד דחפתי אותו ממני והתייצבתי בעצמי בנשיפת רוגז.
אני אדלג עד לפונדק. המכתב הזה נהיה קצת ארוך מידי.
הגענו לפונדק, ושאיי שילם לנו על ארוחת בוקר. ואז הוא לקח אותנו אל איש שמן שקראו לו נייטגיל שנתן לנו עבודה עם שפיריות. מסתבר שבעיירה הזאת שפיריות נחשבות למעדן מיוחד, לכן ואלרי ואני קילפנו שפיריות כל אתמול, עם ארוחת צהריים באמצע, עד שש בערב.
אבל השכר היה די טוב- קיבלנו ביחד מאתיים מטבעות.
גם היום עבדנו בקילוף שפיריות כל היום, ואז, כשאכלנו ארוחת ערב לפני איזה שעה, על חשבוננו, פתאום שאיי שוב הופיע.
הוא נראה ממש עצוב, כאילו שמע בשורה רעה רק עכשיו, אבל אני לא שאלתי כלום. החלטתי שהוא לא מעניין אותי.
לעומת זאת, ואלרי דווקא שאלה.
ואתה יודע מה הוא אמר?
הוא אמר שהוא עצוב כי אנחנו עוזבות!
ולא יכולתי שלא להאמין לו, כי היה לי מין דחף לסמן בפנקס הקטן את היומיים האלה, והתחלתי לחשוב על לכתוב לך.
יש לי מין הרגשה של סוף, כן.
אבל איך ששאיי אמר את זה- הוא נשמע כמו ילד אבוד וגלמוד.
כמעט ריחמתי עליו.
במשך הארוחה ואלרי ניסתה לדלות ממנו פרטים מאיפה הוא מכיר אותנו, אבל הוא התחמק. בסוף הוא קם, הסתכל עלי כמה רגעים ואז עזב.
הרגשתי הקלה שהוא עזב. כן, אני כן. לא הרגשתי ריקנות כאילו רציתי שיחזור ושאוכל לשאול איך אפשר לשפר לו את המצב רוח. פחחח, ממש לא.
אני יושבת בחדר שלנו. ואלרי כבר ישנה. מעניין לאן היא תעבור. מעניין אם אזכור אותה.
משהו ממנה.
אז, כריסטיאן, ניפגש, אה?
שלך,
הנודדת בין פונדקאות.

אז זה הפרק...
אני אשתדל להעלות בקצב יותר טוב בחופש!

3> שירה