כריסטיאן היקר- סיפור בהמשכים

היי לכולם!!!

מקווה שהשבת עברה עליכם בנעימים!

כי עלי לא כל כך...
טוב, אתם לא רוצים לשמוע על המחלות שלי, נכון?

אה, כן, שני דברים-

מצטערת שאני מעלה לאט. יש לי מין שוונגים כאלה, שכשאני לא בתוך מכתב... קשה לי להתחיל עוד אחד. אבל אני משתדלת!

דבר שני, אני אוהבת תגובות. לא באופן נואש שכזה, אבל אני אשמח אם לא תפרסמו שם על פרקים או פוסטים. זה קצת... מאכזב, מבינים?

סליחה על החפירה, עכשיו, לפרק!!

23.7.2026

כריסטיאן היקר,
זה משגע אותי. אני לא יודעת מי אני ומאיפה הגעתי, אני לא יודעת מי אתה, אני לא יודעת למה אני כותבת לך, והכי גרוע- אני לא יודעת מה אני מחפשת.
יש לי הרגשה כזאת, עמוק בפנים, שיש משהו שאני צריכה למצוא. אבל... שכחתי.
אני נמצאת עכשיו בפונדק קטן שניצב על זווית של הר מאוד סלעי.
אני לא יודעת איך הגעתי הנה, אבל אני גם לא מבינה איך כל שאר האנשים מגיעים. הכל מסביב זה רק סלעים, אבנים והרים.
האנשים פה הם לא לגמרי אנשים- לפי מה שראיסה סיפרה לי, כל האזור מאוכלס באנשי- זאב.
הם בהחלט אוכלים הרבה בשר נא. איכס. כן, טעמתי. טוב, לא ידעתי שזה מגעיל.
אין כאן שמש. קר פה. הכול ניצב דומם בהרים האלה, כמו הסלעים. אין אפילו רוח.
הכול פשוט... קפוא.
בכל מקרה, העובדה שכולם כאן אנשי זאב לא הפריעה לי לנסות למצוא מקום לעבוד- ולישון.
פגשתי מישהו, שקראו לו וולפן והוא הסכים להעסיק אותי בתור מזכירה.
הוא עובד במזכירות העיירה, כך ששמעתי לא מעט תלונות, ולא מעט ויכוחים. ואני יודעת שזה קצת טיפשי- לא יכולתי שלא להתערב בהם.
למרות שבחלק עירבו אותי בכוח.
אבל הויכוחים שלהם לא היו מהתחום שלי- טוב, אני מניחה שאין לי ממש תחום, וגם אם היה לי...
היו להם בעיות שלא ממש יכולתי לפתור, אבל עם בעיה אחת כן הזדהיתי- אחת מהנשים מחתה על כך שבגלל שרק הגברים הם אנשי זאב לנשים אין זכות לכלום.
הרגשתי שזה לא נכון. שזה קיצוני.
טוב, אני אפרט את הויכוח, כי אני שומעת מבעד לחלון את השחזור שלו מול כל הכפר:
האישה, שחומה ונמוכה כמו כל האנשים כאן (לכן אני נראית כל כך זרה- עם השיער הבהיר שלי והגובה היחסי), נכנסה ברוגז אחרי גבר חסון מזוקן שנראה שליו למדי. הייתה לו חליפה שנראתה משובחת מהשאר שראיתי.
"הנה! מישהי אובייקטיבית!" קראה האישה והחוותה עלי.
אני אוהבת את המבטא של בני ההרים האלה. הוא שונה באוזניים שלי, ומתנגן.
"ואישה." אמר הגבר בקור.
"היא לא מפה." טענה האישה.
טוב, זאת נקודה רגישה אצלי. מיהרתי להתערב. "רגע, רגע." אמרתי כשהגבר התחיל לענות, "אולי תציגו את עצמכם בידידותיות, שלום שלום וכל זה?"
שניהם החליפו מבטים.
הגבר צחק. "אני מחבב אותה. היא עושת צרות כזאת, נכון? טוב, תשאלי אותה." הוא חייך, קד אלי ואמר, "אני זאקו. שלום. ברוכה הבאה לוורפה."
הנהנתי בתודה. פניתי לאישה.
"אני ראיסה." אמרה האישה, רוגז עדיין נשמע בקולה.
"ויש לך בעיה?" שאלתי.
"ובכן, כן," אמרה ראיסה והתחילה לספר.
"לפני שנים רבות, בני ההרים קיבלו ברכה- או קללה- מהזאב הגדול; כל הגברים יגדלו להיות זאבים בעצמם. ובכן, לפי האגדות, בהתחלה זה לא היה כל כך נורא. הגברים היו חזקים מאוד והדפו את הסכנות. אבל אנחנו, הנשים, נשכחנו עם השנים, ונותרנו מוזנחות! אין אף מקום אחר בכל העולם בו הנשים נותרו כל כך חסרות חשיבות. כינסנו ישיבה של הנשים והחלטנו שמגיעה לנו נציגות נשית במועצת השבט. אבל לא נותנים לנו אפילו להעלות את ההצעה במועצת השבט הגברית. לא נותנים לנו אפילו הזדמנות!"
ובמילים אלה שלחה ראיסה מבט כועס אל זאקו.
לי אישית היא לא נראתה כמו אישה מדוכאת וחלשה, אבל גברים- מצטערת, כריסטיאן, שאני מניחה שאתה אחד כזה- לא מבחינים בהבדל או בפוטנציאל, כנראה.
"זה לא ככה," אמר זאקו בטון סבלני, כאילו עברו את הויכוח הזה מיליון פעם, "פשוט, זה לא מוצא חן בעיני אף אחד, הנציגות הזאת. אין אפילו טעם להטריח-"
"אז נעשה שזה יימצא חן בעיניהם!" קראה ראיסה בלהט.
"איך?" שאל זאקו כמי שמכיר את התשובה.
הזדקפתי לפתע. היה לי רעיון. "תעשו הפגנה!" המילה התגלגלה בפי, למרות שלא נשמעה נכונה בשפה המתנגנת של בני ההרים הזאביים האלו.
"הפ-גנה?" ניסתה ראיסה לחזור אחרי המילה המוזרה שאמרתי.
"כן," נופפתי בידי, כדי שתתמקד בדברים החשובים, "תראו שאתן לא מוכנות יותר לקבל יחס כזה. תשבתו. תפסיקו... אמם... לעשות דברים בשביל הגברים, הם יקלטו את המסר, ויסכימו לפחות לקבל נציגה אחת מסכנה של הנשים, לא?"
הניצוץ בעיניה של ראיסה הראה לי שהרעיון מצא חן בעיניה.
בעיני זאקו הרעיון מצא חן פחות. "מה זאת אומרת? ממה הן כבר יכולות לשבות?"
ראיסה הבינה אותי לגמרי. "מה דעתך שנפסיק לבשל? לשמור על האש? שלא נסדר את הבתים-"
זאקו קטע אותה. "בסדר, הבנתי, אנחנו צריכים אותן, אבל-"
"בדיוק!" שיסעתי אותו, "אתם צריכים אותן, והן רוצות להישמע, אז אם הן לא יקבלו מה שהן רוצות, אתם לא תקבלו מה שאתם רוצים."
ראיסה הנהנה וחייכה אלי. "מאיפה באת, עם רעיונות כאלה?" שאלה, כאילו אני המושיעה שלהם או משהו.
משכתי בכתפי. "לא יודעת."
היא נעצה בי מבט מוזר, אבל התעלמה מהתשובה שלי. היא פנתה אל זאקו, שנראה מעט נחרד.
"מה אתה אומר? תעלה את זה במועצה? עם האיום של שביתת הנשים?" היא חייכה חיוך קצת מרושע.
זאקו נאנח. "אני מניח שאין לי ברירה." הוא הביט בי בזעף. "עושת צרות. תראי מה עשית." הוא שוב נאנח. "אני אלך להודיע על אסיפה פתוחה מחר בערב. תתכוננו עם ההמנונים שלכן ועם משפטי המחץ. תזדקקו להם." הוא יצא בצעדים כבדים מהביתן.
ראיסה קרצה לי. "תודה, אה..."
"אדלייד." אמרתי, קמתי ולחצנו ידיים. " אין על מה."
"את באמת... מתאימה." אמרה אז ראיסה ויצאה.
מוזר, במשפט האחרון נזכרתי רק עכשיו, כשממש שיחזרתי את כל מה שקרה.
מתאימה? אני? למה?
גם אתה היית משתגע, לא?
בכל אופן, עכשיו הם באסיפה. אני כותבת כי אין אף אחד בפונדק ואני מרגישה בודדה ובהירה וזרה מידי מכדי לצפות בזה.
אני מקווה שהן יצליחו.
מתערבת איתך שראיסה תהיה הנציגה שלהן.
טוב, אני הולכת לישון, עם הבגדים שבאתי איתם, קצת מפחדת מוסר התזוזה של הכול כאן- איך שהכול עומד במקום... אבל אולי זה מה שישאיר אותי כאן?
מה אני מחפשת? מתי אמצא את זה?
שלך, אובדת עצות (ועובדת עצות...),
הנודדת בין פונדקאות.

חחח נתתי פה רמז...

לא ספויילר, רק רמז.

לילה טוב לכולם!