כריסטיאן היקר- סיפור בהמשכים

עכשיו עשינו מסיבת יומולדת לחברה מהכיתה ואני עדיין בהי, ובכל זאת היום כתבתי פרק במקום לארגן!

נראה לי שאני צריכה להיגמל...

תהנו!

פרק שלוש- עשרה

שרה הרגישה שעשתה משהו מאוד מתוחכם, כשצבעה את שערה.
כן, היה לה משעמם וזה היה די בטעות. אבל מה שגרם לה להתפרע במלא צבעים מסנוורים, הייתה האפרוריות שהרגישה בפנים. היא הרגישה שהיא צריכה לאזן את האפור עם הצבעוני.
ושרה לא ידעה איך לצבוע את הנשמה שלה. אולי רק מישהו אחר יכול לעשות את זה, חשבה לעצמה.
היא טלטלה את ראשה. ממתי היא כל כך... חושבת?
לפני כן, הכול היה זורם בנחת, החיים הילכו במסלולם, עם הדברים הטובים, וגם הפחות טובים.
ושרה הייתה מקבלת אותם כפשוטם.
אז מה השתנה? תהתה.
התשובה פשוט לא באה, והיא נכנעה.
היא התבוננה ממושכות בציפורניה החלקות, ובאינסטינקט בלתי נשלט חייגה בטלפון ביתה אל אנה.
"הלו?" ענה קולה המוכר של אנה.
"אנה?" שאלה שרה בהיסוס.
"הי." אמרה אנה, "מה רצית?"
"פדיקור... אבל לא משנה." שרה נבוכה מהבקשה המגוחכת.
אנה צחקה. "מה את מקשקשת? בואי לכאן, אני מכינה את הערכה." היא אמרה בנימה מסתורית.
שרה חייכה לעצמה. "תודה, אנה."
"אין בעד מה, שרה. ו..." אנה היססה לרגע.
"מה?" הסתקרנה שרה.
"מתאים לך השיער. לאישיות, אני מתכוונת." אמרה אנה במהירות והן ניתקו.
גל של חמימות הציף את שרה, והיא חייכה אל הקיר חיוך דבילי. איך היא נהייתה זו שאנשים חוששים מתגובתה?
העולם שלה השתנה לאט לאט, ושרה מצאה את עצמה מתחילה להדביק את הקצב.

"אז אמרתי לה, לא! זכותה לעשות מה שהיא רוצה! והיא- נו, את מכירה את אליס- אבל היא תבלוט כמו חצ'קון! אנחנו צריכות להיראות דומות, בלה בלה בלה..."
אנה דאגה לעדכן את שרה בכל השיחות שפספסה בין שמונת החברות הנותרות, אחרי ששרה תמצתה לה בקיצור מה קרה מאז ההופעה ההיא.
"ומה דיאנה אמרה?" שאלה שרה בחיוך.
אנה רכנה קדימה כדי לשרטט על הציפורן של שרה ציור מסובך. "היא טענה שאת מתנהגת מוזר, ושהצבעים לא הולמים אותך." אנה ניסתה לחקות את דיאנה בנימתה הרשמית ושרה התנחררה בצחוק.
אנה חייכה אליה והפסיקה לרגע ממלאכתה. "עדיין לא התרגלתי לזה." אמרה ומשכה קצה כתום משערה של שרה.
שרה משכה בכתפיה. "אמא שלי לא מדברת איתי. אני רק מחכה לרגע שבו ג'רמי כבר יפרוק את הסוד הגדול, היא תשנא אותי לנצח, אוז אני אוכל לנדוד ברחבי העולם בחיפוש אחר בית, מניטה וטנדר עתיק."
אנה התרשמה. "תכנית יפה, בנויה היטב."
"אני יודעת, נכון?" צחקה שרה.
היא נשארה אצל אנה גם לארוחת הערב, ואחר כך הן המשיכו בשיחתן בחדרה של אנה. לקראת עשר בלילה שרה קמה מהכורסא באנחה והביטה בלק החדש שהתנוצץ על ציפורניה בשביעות רצון.
"את אמנית אמיתית, אנה." שיבחה את חברתה.
הן נפרדו בחיבוק ושרה רצה לביתה, משתדלת לא להתחיל לשרוק כדי לא להחריד את היצורים הישנים בשלווה.
"איפה היית, גברתי הצעירה?" חקרה אימה בעיניים בורקות מזעם כשנכנסה לביתה.
"אצל אנה." אמרה שרה.
"ולא חשבת לעדכן אותי?" אימה הניחה את ידיה על מותניה בכעס.
"אף פעם לא הייתי צריכה." אמרה שרה במבוכה.
"טוב," אימה דיברה באיטיות מתסכלת, "אז אני מניחה שמאותה סיבה לא טרחת לעדכן אותי בזה."
ובסיום דבריה הטיחה אימה חבילת תמונות על שידת הכניסה.
שרה התבוננה בתמונה הראשונה וראתה אותה עם לואי, בטנדר שלו. היא העבירה תמונה, וציפתה לראות את אותה סיטואציה, אבל שם שניהם נראו מתווכחים בחדר ההלבשה אחרי ההופעה האחרונה. התמונה הבאה הראתה אותם במדשאת בית הספר, יום קודם לכן, הולכים יחד לכיתה.
איך השיגו את כל התמונות האלה? בהלה השתלטה עליה. מי היה שם וצילם אותם? אין סיכוי שאלה היו פפראצי. לא היו מכניסים אותם לבית הספר.
אז מי זה?
שרה הרגישה עקצוץ בעיניה ופנתה להביט באימה, שמבט חמור נשקף מעיניה.
"אני מצטערת." לחשה שרה בקול חנוק.
"על מה בדיוק את מצטערת?!" צעקה אימה בזעם, "אני פשוט לא מאמינה שעשית לי את זה, את הבושה הזאת, ועוד הסתרת את זה ממני! ועוד בתקופה כל כך קשה בשבילי! לא יכולת לחשוב עלי קצת? רק קצת? לא מספיק לך השיער האיום הזה?!"
"אני- אני באמת מצטערת." קולה של שרה כמעט לא נשמע.
"לכי לחדר שלך. אה, ותביאי את הפלאפון. הוא מוחרם. ואת לא יוצאת יותר מהבית. ולא נפגשת יותר עם הבחור הגנב בן גנב הזה!"  
הדמעות זלגו בשקט במורד לחייה של שרה, והיא הנהנה, רועדת. היא נתנה לאימה את הפלאפון שלה, ורק כשנעלה את עצמה בחדרה, הרשתה לעצמה לתהות למה אימה קראה לאביו של לואי גנב.

השרה שהתעוררה למחרת בבוקר הייתה נחושה להיות שונה לגמרי מזאת שהלכה לישון.
היא הייתה נחושה להיות אטומה. ולהתעלם מלואי.
איך עשתה את זה לאימה? היא הייתה צריכה לתת לג'רמי כל דבר, רק לא לגרום לה כזה כאב, כזאת אכזבה. כנראה משהו במשפחה של לואי נעשה נושא רגיש...
שרה ידעה שלאימה היו ציפיות מאוד גבוהות ממנה, לכן אימה דאגה שתתחבר בדיוק עם הבנות הנכונות, שתקנה את הבגדים הנכונים.
עם אביה לא היה לה קשר אמיתי. לפעמים היא חשבה שהוא לא דואג לה, כמו שהוא דואג למכוניות שלו. אבל אמא שלה- היא הייתה בשבילה הכול.
לפתע ריחמה על לואי, שאין לו את זה. אבל זהו, אסור לה לחשוב עליו יותר, להסתכל עליו יותר.
איך תוכל לא להסתכל עליו?
שרה ניערה את ראשה, הכינה לעצמה סנדוויץ' עקמומי ויצאה, לוקחת בדרכה את המפתחות של הסקודה, שאביה נתן לה במתנה, אולי כפיצוי.
בזמן שהלכה בדכדוך אל המכונית, נזכרה בשיחה המנוכרת שהייתה בינה לבין ג'רמי, יום קודם לכן.
"יפה שרה," הוא אמר בציניות, אבל היא דמתה לעצמה שהיא שומעת פחד בקולו, "אני רואה שלא השארתי עלייך רושם חזק במיוחד."
שרה נעצה בו את מבטה הקטלני ביותר. "אני שונאת אותך, ג'רמי הייבן." היא נענעה בראשה באי אמון. "אם חשבת שתשיג משהו כשתסחט אותי, אז טעית. עברת את הגבול. מצידי תספר לאימא שלי, לכל העולם! אני התחלתי מחדש. עולם חדש, טוב יותר, בלעדיך." היא ירתה אליו את המילה האחרונה ומיהרה לפנות ממנו.
"ובלי לואי?" הדהדה לעברה תשובתי גם כשהתאמצה מאוד לא להקשיב.
היא יצאה החוצה, ואז הוא הופיע ושוב גרם לה לסלוח לו ולרחם עליו.
אבל היא לא יכולה לרחם עליו יותר. לא אמור להיות לה אכפת מה הוא מרגיש.
שרה נכנסה לאוטו בלי שום התרגשות מעצמאותה.
החופש קיבל בתקופה הקצרה הזאת משמעות שונה לגמרי בשבילה.
העצמאות ביטאה בשבילה יותר בדידות מאשר שמחה ושחרור. שרה הדקה את ידיה על ההגה בזעף. כמה רצתה לחזור לתקופה ההיא...
אבל מבט אחד במראה הבהיר לה שזה בלתי אפשרי, ולא משנה כמה תבקש ותרצה, שום דבר לא יחזיר את הגלגל לאחור.
היא הגיעה לחניית בית הספר, מצאה מקום סמוך למכוניות היוקרתיות של חברותיה, יצאה מהמכונית, שמה את תיקה על כתפה והחלה ללכת לכיתה.
הכיתה בה הוא יהיה...
זה שאסור לה לחשוב עליו.
כדי לא לחשוב על שום דבר, שרה התחילה לזמזם לעצמה שיר, מנסה להיזכר בכל המילים שלו.
המשימה דרשה את כל הריכוז שלה, עד שהגיעה לכיתה והרעש של כל התלמידים הפריע לה להתרכז בשיר והיא נכנעה.
"שרה," היא הסתובבה ומצאה את עצמה מרימה גבה לאליס.
"היי, אליס, אווה, שי..." היא ראתה אותן מתווספות ככל שנקבה בשמות שלהן, אז הפסיקה, כדי שזה ייגמר מתישהו.
"מה קרה לך אחרי המסיבה הזאת, שרה? היינו שמחות אם היית משתפת אותנו בתוכניות שלך לצבוע את השיער."
שרה נאנחה. "זה היה לגמרי ספונטני. אני נראית לך כמו אחת שתתכנן דבר כזה מראש? היה בלגן בבית עם האימא המחורפנת שלי. זהו."
"האמת," אמרה אליס בחדות ועיניה נצצו בברק מסוכן, "שאני כבר לא יודעת מה לצפות ממך."
השתררה שתיקה קצרה בזמן ששרה הרגישה שהן מחכות שהיא תגיד משהו והיא לא ידעה מה היא אמורה להגיד. היא לא הייתה רגילה לעמוד ככה מול חברותיה, ולהרגיש בחוץ, כבר לא חלק מהן.
"מתי התכוונת לספר לנו על החבר הסודי שלך, שרה?" שאלה דיאנה בתוקפנות.
שרה פנתה אליה וניסתה להשתלט על הפאניקה שתקפה אותה. "ומי בדיוק החבר שלי?"
דיאנה גלגלה את עיניה לעברה של אליס שנראתה קצת מופתעת.
"ג'רמי, כמובן. ראיתי אתכם מתנשקים." הטיחה דיאנה.
שרה כיווצה את גבותיה בכעס. "הוא לא חבר שלי! אני- אני לא נישקתי אותו!
"אז את אומרת שאני מדמיינת?" ידיה של דיאנה נחו על מותניה בקריאת תיגר.
"אני-" שרה הסמיקה ושמה לב שכל האזור השתתק והקשיב. "הוא- הוא קף אותי!" לחשה בפראות, מביטה בהן בהתחננות שיבינו.
אבל רק אנה נראתה משתכנעת. רק היא ידעה את הסיפור. כל השאר החליפו מבטים של אי אמון.
"כן?" שאלה מלאני בשקט, אז למה רק לו את מקשיבה? למה את מסכימה לעשות כל מה שיאמר לך? למה, אם את לא אוהבת אותו?"
הדמעות עמדו בעיניה של שרה והיא נאבקה בהן שלא יזלגו.
"אתן לא מבינות- אני-" היא נשכה את שפתה הרועדת, הביטה על כל שמונה חברותיה, מנסה ללכוד את מבטן, שלפחות יעזבו את הנושא. זה ממש לא המקום! חשבה במצוקה. כולם יכולים לשמוע!!
ואיפה ג'רמי בכלל?התעצבנה, ויכלה לראות אותו במחשבתה חומק מהכיתה כשהתחיל להיות נושא השיחה.
"זה באמת חייב להיות כאן? עכשיו?" לחשה שרה במצוקה.
"זה היה יכול להיות לפני שצבעת את השיער, בחדר החזרות שרה. את זאת שדחית את השיחה הזאת לעכשיו." אליס לקחה את השליטה בשיחה חזרה לידיה בקרירות.
שרה בהתה בה כמה שניות וראתה רק קרח בעיניה.
הדמעות איימו לפרוץ ושרה עזבה את הכיתה, חושבת שנפשה לא תעמוד בזה יותר.
כמה כבר יכול לקרות?

טוב, אין לי ראש לתמונה עכשיו, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר :)

אני ממליצה לכן לחכות לפרק הבא, זה הפרק בו כל העלילה מתהפכת... בערך ;ׂ)

3> שירה