כריסטיאן היקר- סיפור בהמשכים

אז הנה פרק נוסף.
סוף סוף יש לי אינטרנט!

פרק שתיים- עשרה

"בי, אמא." אמר לואי כהרגלו כשיצא מהבית.
"לואי, לואי..." שמע אותה עונה לו, וקפא.
"אמא?" הוא הציץ לתוך חדרה.
היא הייתה שבויה בחלום, קרני השמש הספורות שחדרו מבעד לחריצי התריסים זהרו על ידיה השדופות, פניה הרזות, החוורות. היא נראתה כאילו חלמה חלום רע, והתפתלה מתחת לשמיכה כאילו נאבקה במשהו.
כבר שנה ומשהו שהיא לא יצאה מהחדר, אלא אם כן לואי וג'ייס הכריחו אותה וסחבו אותה- לאכול, לטייל, כל דבר. הם עבדו בעצמם כדי לשלם על החשמל ועל הכול.
אנשים ידעו שהיא לא מתפקדת, אבל לאף אחד לא היה אכפת.
גם ללואי לא היה אכפת, כך החליט. כל דבר שלא יכל לשנות, לא צריך להיות לו אכפת ממנו, נכון?
לואי משך בכתפיו ויצא מהבית, מכבה אחריו את המנורה היחידה שנתלתה בדלדול מתקרת הסלון.
בדרכו לבית הספר, עם הטנדר שתוקן, תהה אם היום שרה תבוא לבית הספר או ששוב תבריז. הוא תהה מה קרה, ואם זה קשור להופעה ביום חמישי.
אבל לא אמור להיות לו אכפת! הוא כל הזמן שוכח.
כשהגיע לכיתה, היא הייתה חצי ריקה, כרגיל, אז הוא הלך להתיישב במקומו שליד החלון, והפעם לא הסתכל דרכו.
הוא לא רצה להסתכן בלראות אותה.
הוא ידע שהוא לא יעמוד בזה.
הוא ידע שהוא יצטרך לראות אותה בכל מקרה, אבל דרך החלון הייתה לו ברירה.|
אז הוא פשוט בהה בקיר שמולו.
לפתע כמה קריאות מופתעות נשמעו מכיוון הדלת ולואי הסתכל לשם בשעמום שהפך להלם.
שרה נכנסה לכיתה בהליכתה הנמרצת שהואטה מעט, הבעה עיקשת על פניה, ושערה-
אוי, השיער שלה!
השיער הבלונדיני, הגלי, הרך, הילדותי, המושלם שלה נעלם מכובד הפסים המסחררים ששזרה בו. היו בו פסים שנראו כמו להבות, פסים סגולים, פסים כחולים, מעט נקודות מסוימות בהן נזרק צבע ירוק.
ושום בלונדיניות לא נשארה לה. כל שערה שלא הייתה צבועה בצבעים משוגעים, הייתה חומה.
לואי לא רצה לפעור את פיו בתדהמה, אבל לא יכל לעצור בעצמו מלקום ממקומו ולפלוט קריאת הפתעה גם הוא.
היא לבשה שמלה כחולה כהה בגזרה הילדותית הרגילה שלה, אבל המראה שלה לא היה תמים יותר.
הוא היה דומיננטי. הוא היה מסוכן. ולואי, בהבזק של הבנה, חשב שמראה נראה פגוע.
אבל היא הייתה מהממת. במלוא מובן המילה. זה היה עצוב שרק ככה כולם פתאום הבינו כמה היא באמת יפה.
עיניו צדו את עיניה והוא הרים אליה את גבותיו. הוא רצה להגיד מצטער- אבל היא התחילה לחייך אליו, והוא חשב ששכחה, ואז באמצע נזכרה כנראה במריבה שלהם, כי חצי חיוכה נמחה באחת והיא הסיטה ממנו את מבטה בהחלטיות.
לואי בלע רוק והתיישב, לא מצליח להתיק את עיניו ממנה, מייחל שתפנה אליו את פניה.
במשך כל השיעור כולם בהו בשרה. כולל המורים.
הכי מצחיקה הייתה התגובה של ג'רמי- הוא הביט בשרה כמעט מפוחד.
לואי הרגיש ניצחון בשבילה. היא הצליחה להוכיח לכולם שהיא לא ילדת- ברבי.
ואיזה מקום מרגיז בליבו של לואי לא הפסיק לכאוב כל אותו בוקר.

הוא ראה אותה הולכת החוצה, מרוגזת, באיזשהו שלב באותו יום ומיהר לעקוב אחריה. היא יצאה אל המדשאה, התיישבה על ספסל ובהתה למרחקים, מוחה מידי פעם את עיניה.
שערה זהר בשמש כמו שמש בעצמו. זה היה מהמם.
לואי שלף את הפלאפון שלו מכיסו.
"אפשר תמונה?" שאל בקול מבודח.
היא הורידה אליו את עיניה וכעס פשט בין גבותיה. "לא. אי אפשר."
"למה? בבקשה!" התחנן לואי, ולפתע נזכר- "תמורת ההסעה." הציע.
היא גלגלה את עיניה ומשכה בכתפיה. "כבר שלוש פעמים תפסתי אנשים מצלמים אותי. אני מניחה שבגלל שאתה הראשון שביקש, אני מסכימה. אבל לא תמורת הנסיעה ההיא."
היא בעצם נתנה לו עוד הזדמנות לבקש.
הוא המשיך לחייך. "טוב." הסכים וצילם אותה מחייכת בהיסוס א ל הפלאפון.
"יופי," אמר לואי, מרוצה, "עכשיו אח שלי לא יוכל להגיד שאני ממציא."
שרה חייכה, הפסיקה לחייך ואז נאנחה. "לואי-" היא קמה והתקדמה אליו.
"אני מצטער, שרה." אמר בשקט והיא הנהנה.
היא המשיכה להתקרב אליו בהבעה אומללה, והוא קלט שזה ממשי מידי- אכפת לו מידי. הוא מיהר להתרחק.
"לא, ג'רמי יראה. תשבי." ציווה לואי.
פניה התעוותו. "לא אכפת לי מה ג'רמי יעשה. שילך לגיהינום הוא והתמונות שלו."
"מה קרה?"
"הוא-" פניה נאטמו, "זה בכלל לא קשור אליך. אני אקבל את העונש שאימא תטיל עלי. זה לא כאילו יש משהו יותר גרוע מנשיקה-" היא השתתקה כששמה לב שפלטה את סודה.
כעס הוצף ברחבי גופו. לואי קפץ אגרופים. "הוא נישק אותך?" שאל, המום.
היא הנהנה ומשכה באפה. "הוא חזק." אמרה בשקט, "לא הצלחתי להתנגד. נראה לי שיש לי חבורות איפה שהחזיק לי את העורף." היא מיששה את עורפה, "אבל אני מקווה שהוא גם קיבל כמה חבורות מהמכה שנתתי לו..." אמרה וחייכה בקדרות. שערותיה הזוהרות נצנצו על ידה.
"אמא שלי דיברה אלי הבוקר." פלט לואי, מהופנט מהמראה. "מתוך שינה. היא לא באמת אמרה משהו שקשור למשהו כבר יותר משנה. היא כל הזמן בחדר שלה."
שרה מצמצה, והבעת האומללות שבה לפניה. "תפסיק. עכשיו אני לא יכולה לרחם על עצמי." היא הטתה את ראשה. "נראה לי שמתחיל שיעור." אמרה, והוא הנהן.
הם הלכו יחד כמה מטרים, וכשהגיעו לדלת הראשית דרכיהם התפצלו והוא לא ראה אותה שוב באותו יום.

"אמא?" בתקווה רוחשת לואי הציץ בחדרה של אימו.
"אלכס?" היא הזדקפה במיטתה, עיניה נפקחות, עיוורות בחושך חדרה.
לואי נאנח באכזבה. "לא, אמא, זה רק אני."
אבל היא לא שמעה אותו. היא חזרה לשכב במיטתה, מתייפחת חרש.
לואי משך בכתפיו. ליבו היה כבד כמו משקולת והיה לו טעם של חלב חמוץ בפה.
הוא עמד ללכת לחדרו ולהסתגר שם, כששמע את ג'ייס קורא לו.
לואי הציץ אל הסלון. "מה?"
אחיו סימן לו להתקרב. "משדרים שוב סי-אס-איי. זוכר?"
ברור שהוא זוכר. איך היה יכול לשכוח את התוכנית האהובה על אביהם, שתמיד ידע מי יהיה האשם, מי חף מפשע ומה קרה, אבל בכל זאת תמיד שמח עד הגג כשהחוקרים הגיעו לתשובה בסוף כל פרק, ואז היה נעצב, כי עוד פרק נגמר.  
אבל לואי לא התכוון לשבת בסלון ולהיזכר בזה יותר בבהירות. עכשיו הוא ילך לחדר שלו, ישלוף מהמדף את הספר היחיד שקרא בזמן האחרון, ויקרא במיטה עם המוזיקה על פול ווליום.
הספר נקרא "ספר הציטטות הגדול"- ספר עם מלא אמרות חכמה של כל מיני חכמים ופילוסופים בהמון נושאים.
לואי הגיע לנושא "גבורה ואומץ לב". היו שם משפטים די מבאסים.
"אוי לחברה הזקוקה לגיבורים."
לואי לא חשב שיש באמת גבורה בעולם. אבא שלו היה נוהג להגיד "אין דבר כזה גבורה, רק דרגות שונות של פחד."
וזה היה נכון. מה זה גבורה? תהה לואי, גבורה זה לא להיכנע לאבל, כשהוא אוכל אותך מבפנים?
אז אמא שלו ממש לא גיבורה, הסיק לואי, אבל ג'ייס כן.
האם הוא גיבור? האם הצליח להתגבר?
לא.
הוא ידע שאביו שם בשמיים או איפה שהוא לא יהיה עכשיו, לא היה שמח מהמצב שנגרם בעקבות מותו. בחייו הוא תמיד השתדל להיות שמח ולגרום לכולם לחייך. אפילו בשעות הכי קשות של המחלה, שמר על חיוך.
זאת גבורה, אמר לעצמו לואי, אבל מסוג אחר. הוא ידע שאביו היה מתאכזב ממנו.
אבל לא היה לו אכפת, נכון?
אבא שלו מת.
לואי קרא עוד כמה משפטים, עד שמחשבה חדשה צצה במוחו. אולי הגבורה היא עצם זה שאתה מצליח לסלוח?

תמונה טובה, לא?

לקחתי אותה מהבלוג של weirdo girl.

ויש לי כמה מילים על הפרק- אני מצטערת על הפרק הקצת פילוסופי, אולי זה לא מעסיק אתכן, אבל אני חושבת על זה מידי פעם. מה באמת נקרא גבורה? ואם אני ילדה רגילה שלא יכולה להתגבר על מחלה או על אבל או על כל דבר אחר שדורש את הכוחות הנפשיים העצומים האלה- מה, זה אומר שאין לי אותם?

בקיצור, אלו שאלות שאני שואלת את עצמי.

אני לא מאמינה שאני בפרק 12!!!!

אתם מאמינים?!

3> שירה