שהייתי בגיל 13 ככה כבר ידעתי הכל, הכל
סגור ומוכן רק הייתי צריכה לחכות לזמן שיגיע.................
נשיקה ראשונה גיל 14.
בגיל 16 להזדיין, מתוך אהבה כמובן...
תעודת בגרות של חסרת חיים.. הכל מאיות
חבר קבוע
להשתרמט
להתגייס
להשתחרר
להנות
לטייל
להשתרמט
חבר קבוע
הרבה כסף
להתקבל לבית ספר לרפואה
עדיין חבר קבוע...
לקרוע ת'תחת בעבודה
להתחתן
לגמור לימודים, ד"ר.
ללדת
להציל חיים
להרוויח בעצמי כסף, הרבה
ומכאן תמיד אמרתי נזרום עם השגרה, אני
יזרום עם החיים שבניתי לעצמי
שסיפרתי את זה בלילה אחד ש11 בלילה נחשב
סטלה ומאוחר, אחרי כל שלב בחיים שלי שסיפרתי לחברה אמרתי אם זה לא יקרה אני פשוט
יישב ויבכה, אני לא יידע איך לטפל בעצמי שזה לא יקרה, אני לא יכולה לדמיין את זה.
אני לא רוצה לחשוב אפילו אם זה לא יקרה....
ועכשיו שפיספסתי כמה דברים מהחיים שלי..
שבחיים אני לא יידע איך זה מרגיש, נגיד לקום בבוקר ולחשוב יש לי חבר! אני ישתכר ואני יודעת שהוא ידאג לי! אני יודעת
שמישהו אוהב אותי! אני הולכת בבית ספר בגאווה בידיעה שאני שווה משהו, שמישהו כן
מעוניין בכל הסיטואציה הזאת (אני).
אני כבר עוד שנייה מסיימת את שלב
התיכון, הקטע הזה בחיים שעושים רק כיף לא חושבים על התוצאות, רק חוגגים.
מבחוץ התפתחתי אבל בבפנים אני יכולה
לחזור לכיתה ז'... אני מרגישה קטנה ליד הכל, כולם גדלו ואני נשארתי קצת מאחורה ולא
מבחירה.
עכשיו שהמצב הזה שלא רציתי לחשוב עליו
הגיע, ואני לא יושבת ובוכה ולא הולכת לקפוץ מעזריאלי אני פשוט לא חושבת על זה ומדחיקה, בוכה מדיי פעם כי אלה החיים שאני קיבלתי אבל שאני חושבת על זה יותר ויותר, אלה החיים שלי כי אני עשיתי
אותם כאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
