תמיד תוכל להשיג את חלומך, רק אם נותר בך הרצון

לרוץ? להרביץ לו? לתת לו ברכייה? כל כך הרבה אפשרויות... כל כך מעט זמן...

פתחתי בריצה מטורפת לעבר הדלת והרגשתי את האנדרלרין זורם בעורקיי ואז...
בול איך שבאתי לפתוח את הדלת, היא הייתה... נעולה.
כן, זה קרה, נתקעתי בדלת כמו זבוב שנמרח על החלון.
"אני כבר אמרתי שאני שונאת את החיים שלי או שצריך להזכיר את זה? " מילמלתי בעצבים מאגרפת את ידיי המדממות מהקרב שלי עם הקיר בפעם ההיא...

" לא השתנת בכלל..." הוא מילמל לעצמו והושיט לי יד כדי שאקום.
קמתי בכוחות עצמי, לא רציתי לקבל ממנו שום עזרה, טומי ערער אותי אם מאט חיי או לא, אני לא יכולה לבטוח באף אחד...
 "תעשה לי טובה ותעזוב אותי..." מילמלתי בקרירות לא מעיפה לעברו מבט אחד.

הוא הביט בי באכזבה וראשו היה שפוף לרגע, הוא נשם נשימה עמוקה.
ג'יימס הסתכל עליי עם עיניו הכחולות ונשך את שפתיו בחזקה.
ללא התראה מוקדמת הוא לקח את שתיי ידיי והצמיד אותן לקיר, נאנקתי בכאב, הפצע בידיי עדיין לא הגליד לגמריי...
"אליסה תקשיבי, אני לא רוצה לספר לך את זה ככה, אבל, מה שקרה עם מאט זה היה בגלל דבר אחד, יש לי לפעמים התפרצויות עצבים, קשה לי לשלוט בזה... אני יודע שעכשיו את שונאת אותי, אבל, אין לך כבר סיבה ולא אכפת לי מעכשיו אם תשנאי אותי או לא כי אני עשיתי את שלי..." הוא אמר לי ברוגע מביט לתוך עייני.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו בסקרנות.
הוא פתח את פיו כדי לומר דבר מה ולפתע, דלת השירותים נפתחה בפתאומיות.
"מה לעזאזל ג'יימס?" סטפן הביט בי ובג'יימס באי הבנה, כנראה לא זיהה אותי.
"זה לא מה שאתה חושב סטפן!" ג'יימס אמר  בצחוק.
"זה לא נראה ככה ג'יימס" גיחך סטפן מגרד בראשו בבילבול.
"גם אם הייתי הבן הכי מאוייש בעולם לא הייתי מתפשרת על ג'יימס" עקצתי את ג'יימס בחיוך מרושע.
"רגע מה?" סטפן הביט בי בבילבול ואז פער את עינייו.
"רק אל תגיד, אליסה? זאת את!? המשפט הזה חרוש..." אמרתי בחיוך עקום.
הוא קפץ עליי בחיבוק דוב ובילגן את שערי כמו כל אח גודל שרוהצ לעצבן את אחותו רק, שלי זה לא הזיז...
"את לא מבינה כמה דאגתי לך... חשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב..." הוא לחש לאוזני בשקט וליבי התחיל לדפוק בעוצמה.
"מה היה לך אכפת ממני?" גיכחתי בזילזול "חשתבי שלא יזיז לך שככה נעלמתי לכם..." אמרתי לו בחיוך ציני, אבל, בפנים זה באמת מה שחשבתי...
"השתגעת? אליסה, אם היית מבינה כמה זמן לקח לי למצוא אותך, אוליי היית מעריכה את זה שהגעת לאיפה שאת היום..." הוא מילמל בשקט את הסוף כאילו מקווה שלא שמעתי...
בלעתי את רוקי והרגשתי כל כך רע עם עצמי, אני לא מאמינה, איזה חרא בן אדם אני...
שחקתי את שיניי, בוהה בנקודה לא ברורה באוויר ממשיכה לחשוב על העובדה שאני האחות הכי נוראית שיש...
"היי אליס..." הוא הניח את ידיו על כתפיי, כל יד על כתף.
"אני בסדר! סתם נזכרתי במשהו..." אמרתי לו בעליזות הכי אמינה שיכולתי.

"זה לא נראה ככה..." מלמל ג'יימס בוחן את פניי היטב.
"אני חושבת שכדאי שאחזור... הייתי כאן עם מישהו..." מילמלתי לעצמי נזכרת בג'וש שבטח לא הבין למה ברחתי לו ככה...
"היית עם מישהו כאן? רגע... היית עם בן?" ג'יימס שאל אותי בהפתעה, על הדרך מבזה אותי.
"אוליי תסתום?" שאלתי אותו בפה סגור מרוב עצבים, מאגרפת את ידיי בכעס, הולכת משם במהירות.
 ניגשתי לשולחן בו אני וג'וש ישבנו ולמרבה הפלא... הוא לא היה שם.
ניגשתי למלצרית שלקחה את ההזמנה שביקשנו ממנה לפניי.
"אממ סליחה?" שאלתי אותה בחיוך מובך.
"ראית למה או בעצם לאן? הבחור שישב איתי הלך?" שאלתי אותה בחיוך מבוייש.
"הבחור הבלונדיני ההוא?" היא שאלה אותי והינהתי לחיוב.
"אה אויי, הוא... הוא ביקש ממני לומר לך שהוא הלך בגלל שכנראה אחיו היה מעורב בפיגוע..." היא אמרה בצער.
"אחיו? הוא אמר את השם שלו!?" נחרדתי והתחלתי לכסוס ציפורניי.
"אם אני לא טועה זה טום משהו?" היא שאלה אותי מנסה להיזכר ופערתי את עייני בפחד.
" טומי!"מילמלתי לעצמי והתחלתי להרגיש רע, רע כל כך...
הכל הפך למעורפל, והקולות הקוראים בשמי  נשמעו מעומעמים כל כך...
"אליסה..." עיניי נעצמו לאט לאט למשמע קולו של ג'יימס.
הכל החשיך, הדבר האחרון שראיתי היה בעצם, ניצוץ עיניו הכחולות של ג'יימס...