תמיד תוכל להשיג את חלומך, רק אם נותר בך הרצון

"אני לא יכולה להאמין בזה..." מילמלתי והרגשתי שאני עומדת לצאת מדעתי.
אני יכולה לראות אותו, הוא מול העיינים שלי, אבל, זה בלתי נתפס...
וראיתי אותו, ראיתי אותו מת מול עייני, נחנק, האוויר אוזל מריאותיו, הוא הפסיק לנשום! 
מה קורה פה? אני לא מצליחה להבין את זה...
סחרחורת השתלטה על ראשי והרגשתי שאני מאבדת את זה.
"אליס?...אליס!" ראיתי את טומי מולי, מביט בי בדאגה.
"מה קרה אליס? דברי אליי!" הוא צעק עליי מחזיק בידי.
"מאט... הוא חי..."מילמלתי פוערת את עייני אחוזת שיגעון, הרגשתי שאני מאבדת את זה...
הצבעתי לעבר החלון והוא הביט לעבר החלון מצמצם את עייניו באי הבנה.
"אליס הוא לא שם אני חושב שאת סתם דמיינת..." הוא אמר לי מביט בי  בסלידה, כאילו אני משוגעת.

"מה אמרת!?" צעקתי בזעם והוא הביט בי בבהלה.

"... אצה תמיד לא האמנת לי! גם כשהיינו ילדים קטנים! תמיד אני יוצאת המשוגעת בסיפור!" צרחתי עליו בכעס, לא יודעת אם מההלם שראיתי את מאט או מהכעס  שהצטבר אליו במשך השנים.
"אליסה, תירגעי..." הוא אמר לי מביט בי ומנסה להרגיע אותי.
"אל תגיד לי להירגע! אתה יודע מה זה גרם לי לראות אותו פתאום? ואל תגיד לי שדמיינתי כי אני לא!" המשכתי לצרוח ללא שליטה.

"אליסה..." הוא מלמל מביט בי ברחמים ומניח את ידו על כתפי.
"תעזוב אותי!" העפתי את  ידו ממני, משפילה מבטי מטה, מנסה להסתיר את הדמעות שזולגות מעיניי ללא הרף.
 הוא נאנח ועזב את החדר שלו, סוגר את הדלת אחריו וזה דיי אירוני כי גרמתי לו לעזוב את החדר שלו והוא זה שהיא אמור אם כבר, לגרש אותי...
 הרגשתי זעם שהצבטר בתוכי, א יודעת על מה בדיוק, על מאט? על אבא שלי שבגללו אני צריכה להתחפש לבן? על אח שלי ריימונד? על ג'יימס? אוליי בעצם... על הכל?
התחלתי לתת אגרופים לקיר שהיה מולי, רציתי להוצי אאת כל העצבים שהיו לי!

הרגשתי איך לאט לאט המפרקים שלי מתחילים לכאוב ולהאדים והתחלתי להסס אם לעצור או לא מתיי שראיתי שהאגרופים הקמוצים שלי מתחילים לדמם. 

הדלת נפתחה בפתאומיות וראיתי את בריק ניצב מולי.
"מה לעזאזל את עושה?" הוא שאל אותי מביט בי כאילו אני חייזר מכוכב מאדים.
"למה אתם לא יכולים פשוט לעזוב אותי!?" צרחתי בכעס נותנת עוד אגרוף לקיר.
 "תפסיקי עם זה!" הוא צעק עליי ומשך  בחולצתי לוקח אותי לעבר הסלון.
" תניח לי לנפשי! אסור אפילו לבכות בשקט?" גימגמתי בכעס דוחפת אותו ממני.
"לבכות בשקט? אה! הצחקת אותי! את פצעת את עצמך! את לא נורמלית!" הוא צרח עליי.
 "אל תצעק עליי!" שילבתי את ידיי בכעס נשענת על מעקה  המדרגות ונושפת בכעס.
 "מה קרה לידיים שלך?" רייימונד שאל אותי בהלם.
"לא קרה להן כלום! אני רק..." התחלתי לומר ובריק קטע אותי.
"הרביצה לקיר כאילו אין מחר, ילדה מטומטמת..." הוא סינן את שתי המילים האחרות בלחש ותקעתי בבטנו מרפק.
 "למה את עשית את זה לעזאזל?" טומי שאל אותי.
"אליסה למה את מתעקשת להרוס לעצמך את החיים כל הזמן?" ריימונד הוסיף וכל השאר התחילו לשאול אותי מיליוני שאלות.
"דיי כבר!" צרחתי עד כלות נשמתי, מאגרפת את ידיי בחוזקה.
"עכשיו אני הולכת לצאת מהדלת הזאת, ואתם הולכים להניח לי לנפשי, לא לשאול מה קרה לי ואני אלך לבכות בשקט כי זה מה שבא לי לעשות עכשיו בסדר!?" צרחתי וכולם התרחקו ממני בסלידה.
יצאתי מהבית בטריקת דלת, הרגשתי רותחת ובעלת רגשות מעורבים, לא ידעתי מה לעשות, לברוח? לחפש את מאט? או פשוט לשבת ולבכות לי בשקט באיזה פינה על החיים הדפוקים האלה...

הרגשתי יד מונחת על כתפי והסתובבתי בפתאומיות מביטה במבט רצחני מול מי שהיה מולי.
" מה לא היה ברור, בתעזבו אותי בשקט!?" צעקתי בכעס וג'וש הביט בי בצער והצמיד אותי אליו בחיבוק חם ואוהב.
בכיתי בשקט על כתפו מחבקת אותו בחוזקה "אליסה הכל יהיה בסדר תאמיני לי..." הוא לחשב לאוזניי ורק המשכתי להתמרמר בבכי.
"למה תמיד אף אחד לא מאמין לי? אני עד כדי כך נראת שקרנית?" סיננתי מבין שיניי, מהדקת את ידיי סביבו.
"יש לי רעיון מה ירגיע אותך!" עיניו הבריקו לפתע והוא שיחרר אותי מהחיבוק.
 "על מה אתה מדבר?" גימגמתי בשקט מוחה אחת מהדמעות שזלגו על לחיי ללא הרף.
"רק תבואי אותי!" הוא חייך אליי מושך אותי אליו, התחלתי להסמיק.
 עברו כמה דקות והשקיעה כבר התחילה להופיע, הכביש הפך לפחות סואן מדקה לדקה.
"הגענו!" הוא אמר לי בחיוך והבטתי בו בעייפות ובחוסר חשק.
הבטתי במקום שניצב מולי, זו נראתה כמו מסעדה קלאסית בלונדון...
 "נחמד..." מילמלתי לעצמי בחיוך קטן ונכנסתי איתו למסעדה, לבושה כבן.
  התיישבתי לידו ותוך מספר דקות ניגשה אלינו מלצרית.
"מה תירצו להזמין?" היא שאלה בחינניות, היא כמו עוד נערה בגילה שמונה עשרה שרוצה להתפרנס.
"יש לכם אלכוהול?" שאלתי בתמימות מוחלטת וג'וש הביט בי בהלם.
"כן יש לנו, רק אני לא בטוהח שזה מתאים לנער בגילך" היא ענתה במבוכה.
"מה? אבל אני בן שמונה עשרה..." שיקרתי בצורה כל כך טובה שכמעט האמנתי לעצמי. 
"אויי, אני מצטערת לא התכוונתי..." היא אמרה במבוכה ואז כיחכחה בגרונה.
"טוב אז בכל זאת מה תרצו להזמין?" היא שאלה ברישמיות.
"מים וקפוצ'ינו" קטע אותי ג'וש בחיוך למלצרית והיא הנהנה במבוכה והלכה משם במהירות.

"למה!?" שאלתי אותו מעוצבנת, נושפת בכעס.
"למה את חושבת שאני אתן לך לשתות אלכוהול?" הוא שאל אותי בלחס מרים את קולו באיום.

"לא כיף איתך!" התלוננתי מזיזה את רגלי בחוסר סבלנות.

"את בדיוק כמו שהיית פעם..." הוא גיחך מביט בי כאילו נזכר במשהו מהעבר.

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו בתמימות.
"מרדנית ועקשנית..." הוא מילמל לעצמו בחיוך והרגשתי מין צביטה כזאת בלב שככה בעצם הוא זוכר אותי...
הרגשתי שהדמעות עולות בעיניי "אני צריכה שנייה לשירותים..." מילמלתי בשקט והוא הביט בי באי הבנה.
רצתי לשירותים של הבנים, כי אני לא יודעת... זה לא מוזר שבנות ייחשבו שאני בן ויראו אותי בשירותי בנות?
רצתי לאחת התאים שהיו פנויים וישבתי על מושב האסלה הסגור, נותנת לדמעות לזרום מעיניי.

~מנקודת המבט של ג'יימס~

"אמרתי לך שהוא לא יירצה ליצור איתך קשר יותר! אתה פשוט לא מקשיב לי אף פעם!" סטפן אמר לי בזעף מרים את קולו, הרגשתי שהעצבים מתחילים לבעבע בתוכי.

" זה כולה טעות אחת אני אל מבין את הקטע של-" התחלתי לומר ברוגע והוא קטע אותי בצעקה.
"אתה כל כך מטומטם, טעות? אתה כמעט הרגת אותו נו בחייך! אם אני הייתי אח שלך הייתי בורח ברגע הראשון שהייתי מכיר אותך!" הוא אמר לי ללא מחשבה.
נכנסתי לשירותים של הבנים טורק את הדלת בחזקה.

"נו בחייך גיי'מס!" הוא אמר לי נאנח בייאוש.
"מתי תבין שלא נוכל להסתדר אף פעם? אני ואתה זה עולמות שונים... סטפן..." אמרתי לו נאנח.
היה שקט לכמה שניות והבנתי שהוא הלך משם או משהו...
"חרא של חיים, שונאת  את החיים האלה למה תמיד אני נדפקת!? כולם זוכרים אותי בתור הילדה המרדנית והעקשנית, יופי איזה כיף לי!" אחת מדלתות השירותים נפתחה בפתאומיות כאילו לא שמה לב שהייתי שם.
"אמרתי את זה בקול רם אה?" ראיתי מולי נערה שנראתה יותר כמו ב מאשר בת...
היא הייתה כל כך מוכרת לי ולא הבנתי מאיפה.
היא הרימה אליי שוב את מבטה והשתנקה בבהלה.
"אליסה זאת את!?"