עברתי כמה פרידות בחיי... אבל זו הייתה הקשה מכולן.
עברנו שלושה חודשים אינטנסיביים, מלאי תוכן, מלאי שמחה ואכזבה. אושר ועצב. הרבה עצב. לפחות לי.
כבר נהיה לי רע... רק רבנו כל היום... ולא יכולתי יותר. פשוט לא יכולתי יותר.
מה לא עברתי איתה? הכל.
מניסיון התאבדות לשמחה העילאית הזו של ציון מעולה במבחן.
מללכת איתה לרופאים ועד לחגוג עימה ועם משפחתה את יום הולדתה.
כבר ראינו את חיינו משתלבים זה בזה. בחרנו שמות לילדים... הזמנו חופשה יחדיו... רצינו לפתוח תוכנית חיסכון לדירה...
אבל כל זה, פשוט היה מוקדם מידי.
תמיד אמרו לי שאצל לסביות הכל קורה מהר.. אבל עד כמה מהר?
"דייט ראשון נשיקה, דייט שני חתונה" הפתגם המוכר מספר.
יסודות הקשר שלנו עדיין נבנו. שלושה חודשים מהווים עלה ברוח החיים.
והיא לא הבינה את זה.
היא לא הבינה שאם היא באמת רוצה להיות איתי, היא צריכה לשקם את עצמה, לבד, ואז לחזור להיות בזוגיות.
כשאתה לא אוהב את עצמך, לא שלם עם עצמך, הכיצד תהיה בקשר זוגי?
הסברתי לה שבעיניי, הבסיס לזוגיות, הוא אינידיבידואל חזק.
אז אני נכנסתי חזקה לקשר הזה והיא פחות. היא שאבה ממני את כוחותי, וכעת גם אני צריכה להשתקם.
כעת גם אני צריכה לבנות את עצמי מחדש.
כמה כעס היה בעיניה אתמול. שנאה עזה.
שנאה שתוך דקות התחלפה לתחינה. שלא אעזוב אותה. שלא אשאיר אותה לבד בעולם הזה.
פתאום, ההפסקה הארוכה שהצעתי (3 חודשים של נתק, בלי התחייבות, ואז לדבר), נראתה לה הרבה יותר טוב מבהתחלה.
וחתמנו את הפרידה הזו בנשיקה.
נשיקת goodbye.
היא הייתה חייבת שישאר בי הטעם שלה...
חייבת להכעיס אותי... חייבת לשבור לי את הלב.
להחזיר לי כל דבר שאי פעם קניתי לה או כתבתי לה.
נפרדנו כידידות, עם הבטחה להשתקם.
לקום היום בבוקר לדרך חדשה... אומנם מוזרה.. אבל חדשה.
בלי בוקר טוב ולילה טוב, אבל עם הרבה תקווה.
תקווה שכל זה ירגע.
שנשתפר. בתור בני אדם, ובתור בני זוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
העתודאית בעיר הגדולה