העתודאית בעיר הגדולה

שלום לכולם...

מה שלומכם? איך עבר השבוע?

הגיע הזמן, שאני אדבר על הסיבה האמיתית שלשמה התכנסנו כאן - היותי עתודאית.

בפוסט זה לא יהיה סיפורי אקסיות, ולא ממש התבכיינות על העבר שלי... לא הרצון שלי להיות ספורטאית... וגם לא כמה ירדתי במשקל. הלילה אני אדבר על מה זה להיות עתודאי?

משמעות העתודה  מתחילה עוד הרבה לפני ממה שאתם חושבים.. זה מתחיל בכיתה י"א, כשנרשמים לקורס הפסיכומטרי.

כשאתה רק נרשם, אתה לא מבין למה אתה נכנס. אתה לא מבין את המשמעות, וחושב שאתה, לעומת כולם, הולך לקחת את זה בסבבה, והחיים לא יהרסו לך בשלושת החודשים שתעניק לתקופה המגעילה הזו.

מבטיחים לך יחס אישי, ומחיר טוב, ואתה נשבה בקסם הפסיכומטרי.

יום אחד באמצע החופש הגדול אתה קם בבוקר, מתרגש כולך, לובש את מחלפותייך היפים ביותר, לוקח תרמיל גב אורתופדי (כי באותו היום אתה הולך לסחוב כל כך הרבה ספרים... יותר מכל סדרת בני גורן ביחד), איזה בקבוק מים וחטיף שוקולד, ויוצא לדרך.

מנחים אותך לכיתה הנכונה, ועל השולחן מחכה לך ספרון, ואתה מתבקש לשבת בשקט, להוציא עפרון, ולפתור 3 פרקים בפסיכומטרי.

השעה ורבע הללו עוברים בשנייה, אתה לא הספקת בערך כלום, ומכאן והלאה הולכים להשוות אותך למבחן הזה.

המבחן הזה שעוד קראת את ההוראות בו...

אבל עזבו את המבחן הזה, או הסחבת של הספרים, אשכרה בזבזת חצי חופש גדול (אחרי ששבועיים לפני סיימת בחינות בגרות), על ללמוד.

השנה מתחילה, אתה נשאב לתוך מרתון הפסיכומטרי, לא נושם, לא ישן, וככה עד אוקטובר.

מגיע המבחן הגדול, כולך בלחץ אדיר (אני אישית שלשלתי והקאתי באותו היום) - שלושה חודשים של חוסר חיים מתנקזים בשלוש שעות.

המבחן עובר יותר מהר ממה שחשבת, ואתה יוצא ומרגיש כאילו אתה אחרי קרב.

כשאתה נכנס למבחן, יושבים מסביבך המון אנשים, מתרגשים כמוך.

אתה מנסה להבין את הסיפור האישי של כל אחד מהם...

אחד חייל, השנייה אימא, השלישי עושה כבר פסיכומטרי פעם שביעית.

אתה תוהה אם אחרים מבינים שאתה בכלל תלמיד תיכון, אבל נהנה מהספק, ומהמקום הבוגר.

אתה יוצא החוצה מכיתת המבחן, נושם לרווחה. קונה פחית קולה ב4 שקלים, נהנה עד הסוף מהחוויה של לעבור מבחן באוניברסיטה.

עובר חודש, אתה מקבל תוצאות. מתחיל לשבת מול האתרים של האוניברסיטאות ומחשב את סיכויי הקבלה.

תראו לי עוד תלמיד תיכון, שחלה עליו חובת גיוס, עושה את זה.

תראו לי עוד תלמיד תיכון אחד שכבר הספיק לעשות פסיכומטרי, ולהתקבל לאוניברסיטה...

אני צריך מועד ב' פה - מועד ב' שם... אולי עוד פעם פסיכומטרי בכלל?

(אני אישית עשיתי שני פסיכומטרי, וממש לא מצטערת על זה)

לאורך כל הדרך מתלבט בשאלה - מה ללמוד? איך מתחייבים לצבא ל6 שנים?

נטל ההחלטה הכבדה על כתפיים של ילד בן 17 הוא לא קל.

אתה מתייעץ עם אנשים אחרים, ולא תמיד מקבל תשובות שאתה רוצה לשמוע... כשברקע, יש את ההתייחסות המזלזלת של מדור עתודה אלייך.

הגיעו ציוני הבגרות, וגם התשובות מהאוניברסיטאות.

כולך מאושר. לפניי שניה סיימת תיכון, וכבר התקבלת לאוניברסיטה!

הודעות הקבלה מתמהמהות, ועוד שנייה מתחילים את הלימודים, ואין לך מושג מה הולך איתך.

אין לך מושג עם עוד יומיים אתה לומד בתל אביב, או אולי בחיפה?

אתה עובר לגור במקום אחר, או שנשאר לגור עם ההורים?

ומה יקרה עם החברים? מה יקרה עם בן \ בת הזוג?

זהו, מודיעים לך. התקבלת. אתה לומד באוניברסיטת תל אביב את המקצוע שכל כך רצית. הפקולטה הכי טובה בארץ.

בתור מי שגרה במרכז, זה אומר שאני נשארת לגור עם ההורים.

עכשיו אני מתכוננת להתחיל לימודים בעוד ארבעה ימים.

עוברים יומיים של חגיגות, וההורים פשוט מוצפים בנחת.

הגאווה, כאילו תקעו להם מקל בתחת.

כן כן, הבן שלהם לומד באוניברסיטה. בפקולטה הכי טובה בארץ! הוא הולך להיות קצין בצבא!!!!!

אז זהו, שלי החגיגות נגמרו פה. כי לי, באופן הכי מוזר שיכול להיות, הודיעו אחרי יומיים שאני עוברת לחיפה.

עוברת לחיפה? נחרב עליי עולמי.

מה פתאום? לארוז עכשיו מזוודה ביומיים ולחפש דירה בחיפה? אני לא מסכימה!

לא רוצה ללמוד שם! התקבלתי לאוני' ת"א, הפקולטה הכי טובה בארץ, אתם לא תקחו ממני את הזכות הזו!

אז זהו, שהם יכולים.

אחת הבעיות בעתודה היא, שהם מחליטים לך איפה אתה לומד.

אתה יכול להירשם ל4 אוניברסיטאות ולמכללה, תתקבל לכולן, אבל הצבא ישבץ אותך במכללה.

למה? ככה. צורכי צה"ל.

מאותו היום, אתם תתרגלו לשמוע את הביטוי הזה לכל חייכם.

אבל מה ההגיון? למה לא לתת אוטונומיה לבחור איפה לשרת?

מהרגע שאתה דורך בבקו"ם בצו הראשון, אתה מבין, שצה"ל לא קיבל הרבה הגיון.

שבוע שלם שבו התחילו הלימודים כבר, נסעתי בין 4 ערים: חיפה - תל אביב - עיר מגוריי - עיר עבודתי. ככה 4 ימים. עד שהצבא קיבל את הערעור שלי.

חזרתי ללמוד בתל אביב, והרגשתי שניצחתי במלחמה הכי קשה שצה"ל ניהל אי פעם.

הטרטורים, הטלפונים, התיקים, הרכבות, המזוודות, הדירה שכמעט עברתי אליה.

זה היה שבוע בלתי נשכח. סידרו לי קבלת פנים משהו משהו.

התלבטתי אם לפרוש מהעתודה בכלל.. למה לי לחתום כל כך הרבה שנים (לשם השוואה, כמו טייס), לגוף שלא יודע מימינו ומשמאלו? שמטרטר ככה אנשים? שפועל ללא הגיון? ללא הגינות? בלי אכפתיות מהאנשים שעובדים ותלויים בו.

לצערי הרב, תמיד הייתי מורעלת. הייתי מיועדת ליחידה קרבית מובחרת, שהתקבלתי אליה, אבל מטעמי בריאות בסוף פסלו אותי.

תמיד ידעתי שארצה להיות קצינה, שתהיה לי קריירה צבאית, ולכן לא ויתרתי על העתודה.

אומנם היום הדבר הכי קרבי שלי זה החדר כושר באוניברסיטה, אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי.

אז הטרטורים נגמרו, ואני חשבתי שמעכשיו אני אדע רוגע.

נתחיל בעובדה שלא ידעתי מה זה לימודים אקדמים. כמו כולם בערך.

השבועיים הראשונים קשים, לכולם. ההסתגלות, המרצים, האנשים, הכיתות הענקיות, האוניברסיטה הגדולה. אתה פשוט לא מוצא את עצמך.

לאחר ההלם הראשוני שעובר, אתה מקבל החלטה עם עצמך שמהתואר הזה, אתה הולך להינות. וככה הבטחתי לעצמי.

היה חשוב לי להיות מוערבת חברתית, באגודת הסטודנטים וכ'.. וכך עשיתי. אומנם אכלתי הרבה לוקשים בדרך, כי זו ממש פוליטיקה של מבוגרים, ואני ילדה מסכנה שאף אחד לא מאמין בה... אבל אפשר להצליח.

היה חשוב לי להמשיך לעסוק בספורט, אז כשאתה חותם על החוזה עם המועדון ספורט, ורואים את שנת הלידה שלך, לא ממש מבינים.

"מה? איך את כבר באוניברסיטה?" שאלה אותי הנציגה ולחשה לי באוזן "השתמטת?"

"לאאאאאאאאאא!!!" צעקתי לעברה "אני עתודאית!" אמרתי בגאון, והיא סתמה.

אתה מנסה לפתח חברויות עם האנשים מסביב, ולא פעם מתייחסים אלייך כאל ילד.

מי אתה ומה אתה? למה להם להתחבר עם ילד בן 18?

לשם השוואה, יושב לידך בשיעור אבא בן 40, או ד"ר לביוטכנולוגיה שהחליט לעשות הסבה.

זה גם מתבטא בזוגיות שלך. אם לא המשכת \ באת עם זוגיות מהתיכון, יהיה לך קשה מאוד למצוא זוגיות באוניברסיטה.

מצד אחד, ואדבר כעת בתור לסבית, הנשים בכיתה מסתכלות עליי כעל ילדה, ולא מוצאות אותי מושכת (מהסיבה הזו), ואני לעומתן, לא מוצאת את בנות גילי מושכות, משום שהן פשוט ילדותיות.

החברים מהתיכון הולכים ומתרחקים. טירונות, קורס, בצפון, בדרום, ואתה פשוט לא שם.

הם מדברים על צולבת לנשק, ואני מדברת על שפצור ללפטופ.

הם יוצאים וטוחנים 12-2, ואתה כל יום בבית, רואה אותם לשעתיים מסכנות פעם בשבועיים.

הם בוכים לך בטלפון בשעת ט"ש, שקשה להם והם רוצים הביתה, ואתה בוכה להם שקשה לך עם העומס המטורף.

לרוב הם יסתכלו עלייך במבט של "בנאדם, בוא נתחלף, תהיה אתה כל יום עם אמא בבית ותאכל אוכל טעים ואני אהיה בזבל הזה ואעשה עבודות רס"ר".

לך תסביר להם, שכל חייך רצית להיות קרבי אבל גמרת בעתודה.

אני חושבת שזה מה שהכי הורג אותי - המרחק מהחברים שלי מהתיכון.

עם אחת מהן ממש ניתקתי את הקשר, ואין לי מושג איפה היא, ועם השנייה אני נאחזת בקשר כמו שאני נאחזת בנשימה שלי. רק לא לאבד אותה...

החוויות שאתה עובר משאר בני גילך כל כך שונות, בוגרות, בודדות. אין לך את אחוות החיילים מיחידה, יש לך את הקרירות של המרצים בפקולטה.

בסופו של יום כולם הולכים הביתה, לעבודה, כל אחד לעצמו, ובצבא, זה אחד בשביל כולם.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאושרת על מקומי כיום בעתודה.

אני מתה על מה שאני לומדת, אני מתה על האוניברסיטה, על הפקולטה, יש לי חברים שם, ואני מתפתחת יפה מאוד, אבל זה לא דבר שאופייני לבני 18, אלא לבני 25.

כל מי ששוקל ללכת לעתודה צריך לשקול את הנ"ל ולהחליט אם זה מתאים לו.

לי זה מתאים. לאחרים שהתחילו איתי ופרשו, זה לא התאים.

אתה טיפוס בוגר? אחראי? שקדן? בוא לעתודה.

צריך את הכסף לתואר? בוא לעתודה.

אתה אוהב ב100% את מה שאתה הולך ללמוד? בוא לעתודה.

6 שנים זה גיל גן מבחינתך? בוא לעתודה.

אל תלכו לעתודה כדי לעשות את אמא מאושרת. אל תלכו לעתודה אם אתם יודעים שאם לא תחזיקו נשק אתם תשברו.

תלכו לעתודה כי אתם שלמים עם זה, ועם מה שאתם הולכים לעבור.

אומנם זה לא לנקות שירותים בבסיס מגעיל באיזה חור, ואתה נמצא במקום יוקרתי וכ'... אבל זה מקום אחר מכל מה שידעת עד עכשיו.

לרוב גם ההורים לא יבינו אותך, כי בטח היית גאון עד עכשיו והכל בא בקלות ופתאום הבנת מה זה אקדמיה והתחלת לחרוש... או שפשוט הציונים שלך בהתחלה יהיו על הפנים..

לומדים לעשות את כל האיזונים. גם אם זה להתפטר מהעבודה שכל כך אהבת, כי אין לך זמן לזה עכשיו, ולעשות משהו יותר רווחי בפחות זמן, ולא לסבול את זה...

לומדים לשחק עם הזמן, ולהספיק הכל.

זה הכל שאלה של ניסוי ובדיקה, ובעיקר של תכנון זמן נכון.

אז כל מי שקורה את הפוסט הזה, ומתלבט אם ללכת לעתודה - שיהיה לכם המון בהצלחה. שבו עם דף ועט, ותעשו פלוסים ומינוסים, רק ככה תגיעו להחלטה הנכונה.

שלכם בכל שאלה,

העתודאית בעיר הגדולה