העתודאית בעיר הגדולה

אתמול בלילה חזרתי מאליפות אס"א עייפה ומרוצה.

מרוצה מעצמי, שהוכחתי לעצמי שאני מסוגלת ויכולה... וזה בכלל לא קשור למדליה (שלא הבאנו...).

שאני בכושר, שספורט זה חשוב, שלשמור על עצמך זה חשוב, שלא נפצעתי.. והכי חשוב, שנהנתי.

נסעתי עם המון חששות. מה יהיה? האם אני אאכזב את המאמנת שלי וחברותיי לקבוצה?

עם מי אני אשן בחדר? איך אני אסתדר עם האוכל? האם אני אצליח לפתח קשרים עם אנשים או שאני אהיה בודדה?

האם אתגעגע להורים? האם אזדקק להם לידי?

נכחתי לדעת שאני לא זקוקה להם... והאמת, לא ממש התגעגעתי...

נסעתי בתחושה מגעילה (ע"ע פוסט קודם), של אפלייה ושל אכזבה, והייתי צריכה את המרחק הזה.

הייתי צריכה לישון עם עוד 3 בנות זרות לחלוטין בחדר קטנטן, לאכול קצת אוכל שמן.. לשחק שלושה משחקים ביום.. ולהנות מהחיים.

אומנם לא נחתי ב"חופשה" הזו. כן, נסעתי לאילת, ולא נחתי... אבל רק גופנית.

הנפש שלי ידעה מנוחה אינסופית.

עסקתי בספורט שאני הכי אהבתי בילדותי, חזרתי למי שאני.

לא דפקתי חשבון לאף אחד.

ככה זה שעושים את מה שאוהבים.

כשחזרתי, עם חיוך ענקי על הפנים, ההורים שלי התנפלו עליי בחיבוקים ונישוקים.

שמחו לראות אותי... שמחו שחזרתי...

והתחושה הזו... אוי כמה שהיא נעימה.

ועל כל זה נאמר המשפט... "רק כשמאבדים משהו, מבינים כמה הוא יקר".

אז אומנם הם לא איבדו אותי... רק לא ראו אותי 4 ימים... אבל זה עשה את כל ההבדל.

__________________________________________

ובנימה שמחה זו, עכשיו צריך לחזור לשגרה...

אין לי מושג איך חוזרים אליה, עם 4 עבודות באופק, אחת להגשה עוד 4 ימים.. ובכלל לא התחלתי אותה... 

אז תאחלו לי בהצלחה!!!

ומקווה שגם לכם הכל הולך בסבבה :)

העתודאית בעיר הגדולה.